מתגרשים – פורטל הגירושין של ישראל

רשלנות רפואית בחדר לידה- חדר לידה

פורסם ב-4 באוגוסט 2010 – 17:07 | מאת admin

רשלנות רפואית בחדר לידה היא נושא מפחיד.

לידה היא אחד מן האירועים השמחים ביותר בחייו של כל זוג, אך לא פעם היא גם מלווה בחששות כבדים. רוב הלידות במדינת ישראל עדיין מתבצעות בחדרי הלידה בבתי החולים השונים, אך קיימים סוגים שונים של לידות- לידה קיסרית, לידת ואקום, לידה טבעית, וכו'. בתי החולים משקיעים כספים רבים ומאמץ רב על מנת להפוך את חדר הלידה למקום נעים ונוח לכל יולדת, ולאפשר לכל יולדת ללדת בדרך שהיא בוחרת תוך שמירה על בריאותה ובריאות הרך הנולד. בחדר לידה ישנה כמובן המיטה עליה מתבצעת הלידה, מכשירי ניתוח אם מדובר בניתוח קיסרי ומוניטור עוברי שבאמצעותו מודדים את הדופק של העובר (המהווה את אחד המדדים החשובים להתפתחות לידה תקינה). בלידה הטבעית נמצאים בחדר הלידה מיילדות, גניקולוגים מיילדים (רופאים שהתמחותם במיילדות), מרדים (אם מדובר בניתוח קיסרי או שהלידה מתבצעת עם חומר הרדמה- אפידוראל), אחיות, ודולה (תומכת לידה,שתפקידה לסייע לאישה במהלך הלידה).

מקרי רשלנות רפואית בחדר לידה

הרשלנות בחדר הלידה יכולה להתייחס לעבודתו של כל אחד מחברי הצוות הרפואי. כמו כן הרשלנות יכולה להיות כלפי האם או כלפי התינוק הנולד. רבים ממקרי הרשלנות מתייחסים לכריכה של חבל הטבור סביב צוואר העובר וחנק כתוצאה מכך, או העדר מעקב אחר המוניטור העוברי והעדר חמצן. העדר חמצן אצל העובר במהלך תהליך הלידה יכול להוביל למומים קשים אצל התינוק הנולד, כולל שיתוק מוחין.

עילות לתביעה בגין רשלנות רפואית בחדר לידה

• אבחון שגוי, העדר אבחון, אבחון מאוחר של בעיות במהלך הלידה

• צוות שאינו מוכשר ומיומן לביצוע לידה

• אי שמירה על סטריליות של הצוות והמכשור בחדר הלידה וזיהומים אצל היולד והתינוק כתוצאה מכך

• סיבוכים בהרדמה

• היעדר הסכמה מדעת

• ביצוע תהליך הלידה בחוסר מקצועיות ובחוסר מיומנות תוך סטייה מאמת הזהירות הנדרשת ממבחן הרופא הסביר

• התעלמות מסימני מצוקה של העובר במהלך הלידה

פסיקי דין- פסק דין- רשלנות רפואית- חדר לידה

ת"א 28900/01 רואס נ' מ"י- התובעת נדרשה לעבור ניתוח קיסרי בלידת בנה הבכור. הרופאים הציבו בפני התובעת שתי אפשרויות, הרדמה אפידוראלית חלקית או הרדמה מלאה. התובעת בחרה לעבור הרדמה מלאה שכתוצאה ממנה סבלה מצרידות במיתרי הקול עקב הכנסת צינור ההנשמה (טובוס), שהתברר שהיא נזק תמידי למיתרי הקול כתוצאה מההרדמה. התובעת תבעה בטענה לאי הסכמה משום שלא הובהרו לה ההבדלים בין הרדמה חלקית למלאה ולא הוסבר לה כי הרדמה מלאה עלולה לגרום לנזק תמידי למיתרי הקול. בית המשפט קיבל את תביעתה של התובעת. בית המשפט בחן את הקשר הסיבתי וקבע כי גם אם היו מסבירים לתובעת את הנזקים האפשריים כהלכה עדיין היא הייתה בוחרת בביצוע הניתוח בהרדמה כללית ולכן לא נפסק לה פיצוי מלא בגין הצרידות שנגרמה לה. הפיצוי לתובעת התבסס במקרה זה על הפגיעה באוטונומיה.

לשאלות בנושא רשלנות רפואית בחדר לידה, ניתן ליצור קשר עם עו"ד ענת מולסון

מופיע בקטגוריות חדשות מתגרשים | סגור לתגובות

תסביב אשך- רשלנות רפואית?

פורסם ב-14 ביולי 2010 – 14:48 | מאת admin

ישנם מקרים רבים של איחור בטיפול או באבחון תסביב אשך, אשר מוגשים בינם תביעות רשלנות רפואית. כדי להגיש תביעת רשלנות רפואית כזאת, יש צורך בחוות דעת של אורולוג אשר יפרט מה הייתה אותה רשלנות רפואית ואיזה נזק נגרם לאשכים.

מחקר רטרוספקטיבי זה בדק את יכולות הסקירה העלקולית בדופלר צבע של שק האשכים (color Doppler sonography= CDS) ככלי אבחנתי יעיל לאבחון תסביב אשך (testicular torsion) בקרב ילדים. כ-300 ילדים עם כאב חריף בשק האשכים נכללו במחקר. הילדים עברו סקירה על קולית שגרתית בדופלר צבע ולאחר מכן עברו ניתוח לצורך אבחון סופי. במחקר נמצא כי סקירה על קולית בדופלר צבע הינה כלי אבחנתי מהימן לזיהוי תסביב אשך;

ערך החיזוי החיובי וערך החיזוי השלילי של סקירה על קולית בדופלר צבע לאבחון תסביב אשך היו 96.8%, 97.9%, 92.1%, ו-99.1% בהתאמה. בנוסף נמצא כי רק כ-20% מהבנים המגיעים לטיפול רפואי בשל כאב חריף בשק האשכים סובלים מתסביב אשך.

השוואת תוצאות טרום-ניתוחיות של סקירה עלקולית בדופלר צבע של שק האשכים (color Doppler sonography= CDS) ואבחון סופי באמצעות ניתוח במקרים של חשד לתסביב אשך (testicular torsion= TT).

מחקר רטרוספקטיבי זה כלל 298 ילדים עם כאב חריף בשק האשכים שהקליניקה שלהם עוררה חשד לתסביב אשך ואשר עברו בהמשך ניתוח חירום ללא קשר לתוצאות הסקירה העל קולית.

הגיל הממוצע של המטופלים היה 4.1±11.4 שנים. משך הזמן הממוצע מתחילת התסמינים ועד תחילת הניתוח היה 37.3±26.4 שעות. כל החולים עברו סקירה על קולית שגרתית בדופלר צבע של שק האשכים. בניתוח, 62 ילדים (20.9%) אובחנו עם תסביב אשך, 168 (56.4%) עם תסביב של תוספתן האשך (testicular appendage torsion), ו-24 (8.1%) אובחנו עם דלקת עילית האשך (epididymitis). ב-34 חולים (11.4%) סיבת הכאב לא זוהתה במהלך הניתוח. הרגישות, הספציפיות ערך החיזוי החיובי וערך החיזוי השלילי של סקירה על קולית בדופלר צבע לאבחון תסביב אשך היו 96.8%, 97.9%, 92.1%, ו-99.1% בהתאמה. הגיל הממוצע לתסביב תוספתן האשך ולתסביב האשך היה 11.2 ו-13.4 שנים, בהתאמה (P>0.0001). שיא ההיארעות של תסביב אשך התרחש בגילאים 14-16 שנים. בנים עם תסביב אשך פנו באופן מובהק סטטיסטית מוקדם יותר טיפול רפואי מאשר בנים עם תסביב של תוספתן האשך או דלקת עילית האשך, בשל כאב חמור יותר (P<0.0001). בעת הניתוח, האשך נשמר בקרב 32 מהבנים אשר סבלו מתסביב אשך (85.5%). בשאר תשעת הבנים האשך לא היה בר-חיות והוא הוסר.

כ-20% מהבנים עם כאב חריף בשק האשכים סובלים מתסביב אשך. סקירה על קולית בדופלר צבע הינה כלי אבחנתי מהימן לזיהוי תסביב אשך.

מופיע בקטגוריות חדשות מתגרשים | סגור לתגובות

עקרון טובת הילד מול זכותו של ההורה הטבעי

פורסם ב-17 באוגוסט 2009 – 14:38 | מאת admin

בעלי מקצוע לא הופתעו מההחלטה בנוגע לגורלו של אליאן גונזלס. פסיכולוגים העוסקים ביחסי הורים- ילדים ועורכי דין העוסקים בדיני משפחה ציפו להחלטה שנתקבלה בסופו של דבר, הדוגלת בעליונותו של התא המשפחתי ונותנת לו עדיפות. הוצאתו של הילד הקובני אליאן גונזלס מידי קרובי משפחתו המתגוררים בארצות הברית, והעברתו למשמורת אביו – לפחות עד לשמיעת הערער בעניינו – מעלה סוגיות חברתיות ומשפטיות כבדות משקל.

אמו של הילד – שטבעה בדרכה מקובה לארצות הברית – חפצה להעניק לו חיים חדשים וטובים יותר ב"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות". משהלכה לעולמה – תובע אביו של אליאן את המשמורת וחפץ לגדלו בקובה.

על כף המאזניים עומדים שני עקרונות יסוד: טובת הילד ועתידו מול האוטונומיה של התא המשפחתי וזכותו של אביו כאפוטרופוס טבעי לגדלו.

מחד – טובת הילד ורצונה האחרון של אמו מחייבם את השארתו בארצות הברית. יש יסוד סביר להניח שאליאן יוכל להפיק יותר מהחיים בארצות הברית. ארצות הברית, אין מה לומר, יכולה להציע יותר מאשר החיים בקובה, שם מחכים לילד עוני וחיי אבטלה.

בארצות הברית יוכל אליאן להשתלב במסגרת לימודית ויוכל לקיים אורח חיים נורמטיבי במונחים מערביים. אליאן, אם רק ירצה בכך, יוכל גם ללמוד בקולג'. אם יחזור לאביו וימשיך לחיות ברובה, יאלץ מן הסתם לצאת לעבודה בתום שש עד עשר שנות לימוד ולא יסיים את חוק לימודיו, וסביר להניח שלא ילמד באוניברסיטה או במוסד אקדמי כלשהו.

נקודת ההתחלה שלו תהיה נמוכה יותר וייתכן אף שבשלב כלשהו של חייו ינסה להגיע שנית לארצות הברית ולפתוח בחיים חדשים וטובים יותר. באמצעים הכלכליים של קרובי המשפחה החיים במיאמי, שרותי החינוך והבריאות הניתנים בארצות הברית לתושביה, נותנים נקודת פתיחה טובה יותר לאליאן.

מאידך – וזה כנראה השיקול שהכריע את הכף והיטה את הפסיקה לטובת אביו של אליאן – יש חשיבות ליתן משקל ראוי לזכותו הטבעית של אביו לגדלו בהיותו ההורה היחידי של אליאן. החוק בכל מדינה מתוקנת מגן על התא המשפחתי ושומר על האוטונומיה והפרטיות שלו מתוך הכרה בזכויות של ההורים הטבעיים.

ילד לא מוצא מבית הוריו כאשר הטעם היחידי לכך הוא טובתו ועתידו של הילד. לו היתה זו ההלכה, הרי שילדים להורים עניים או מוגבלים היו מוצאים מבית הוריהם רק מתוך הנחה שבמשפחה מבוססת יותר ומשכילה סיכוייהם יהיו טובים יותר. ולא היא.

משפטו של אליאן מעלה בזכרון הציבורי את משפטה של קרוליין- ברונה אשר נחטפה מבית אמה בברזיל בשנת 1986 בהיותה בת ארבעה חודשים, גוירה ואומצה על ידי בני הזוג תורג'מן אשר עטפו אותה בחום ובאהבה ונתנו לה את ליבם ונשמתם.

אמה של הילדה החיה בברזיל איתרה אותה כעבור שנתיים ועתרה לבג"ץ להורות על החזרתה למשמורתה.

הדילמה היתה קשה ביותר. מחד, ברונה אומתה במשפחה חמה, אוהבת וטובה והיא קבלה אצל הוריה המאמצים – הן כלכלית והן נפשית – יותר משא אמה העניה מברזיל תוכל אי פעם להעניק לה. מאידך לא ניתן היה התעלם מהעובדה שהילד נחטפה מאמה הטבעית בניגוד לרצונה.

בית המשפט העליון בישראל הכריע לטובת האם הטבעית וקבע כי יש להחזיר את הילדה לברזיל.

בית המשפט העליון קבע באינספור פסקי דין כי אין מקום למתן החלטה המורה על הוצאת ילד מידי הוריו או על השארתו מחוץ לבית הוריו בניגוד לרצונם כאשר הטעם הבלעדי לכך הוא כי הדבר הוא לטובתו של הקטין. לו היה הדבר כך, היה נפתח פתח לנטילת ילדיהם של הורים החיים במצוקה כדי להעבירם מסיבה זו בלבד לרשותו של אחר.

גישה זו יסודה בתפיסתו של המחוקק הישראלי את מוסד המשפחה בכלל ואת יחסי ילדים – הורים בפרט. גישה זו רואה את הזכות להורות כזכות אנושית יסודית לה זכאי כל אדם, והקשר הקיים בין הורים לבניהם יסודו בעובדה הטבעית שהילד נולד להוריו-מולידיו.

מטעם זה, כאשר בא בית המשפט להחליט על אימוצו של קטין ללא הסכמת הוריו הטבעיים אין די בכך שהאימוץ יהיה לטובת הקטין, אלא שומה על בית המשפט לקבוע תחילה כי קמה עילה הנותנת בידיו סמכות להכריז על הקטין כבר-אימוץ כגון הזנחה, נטישה, חוסר מסוגלות לגדל את הילד בצורה תקינה וכיוצ"ב.

כל עוד לא קמה עילת אימוץ על פי החור וכל עוד לא הוכחו הזנחה או נטישה, התעלמות מצורכי הילד או חוסר מסוגלות הורית – אין לשלול מההורים את הזכות להורות ומהילדים את הזכות להורים הטבעיים אפילו ההורים הטבעיים מחוסרי כישורים אינטלקטואליים ואינם משופעים בכסף.

ואם נחזור לענייני של אליאן, הרי שכל עוד אביו יכול ומסוגל לגדלו אין הצדקה לכך שיישללו ממנו הזכות והחובה לגדל את בנו ולהשיב לעצמו את אהבת בנו, כי לפחות לכאורה הוא מסוגל למלא את חובותיו כהורה ונכון לכך.

השיקול הכלכלי ועתידו של אליאן – אין בהם כדי לשלול את זכותו של אביו להורות.

מופיע בקטגוריות שאלות ותשובות | סגור לתגובות

מזונות לאשה "מורדת"

פורסם ב-17 באוגוסט 2009 – 14:36 | מאת admin

על פי הדין העברי אשה אשר "זנתה תחת בעלה" כלומר אשה המקיימת יחסי אישות עם גבר אחר שאינו בעלה, אסורה לבעלה ולבועלה, והיא מפסידה את כתובתה ואת מזונותיה. אשה כזאת מחוייבת לקבל מבעלה גט פיטורין לאלתר והינה מפסידה את זכויותיה כאשה נשואה.

הדין העברי אינו מחמיר באותה מידה עם בעל שקיים יחסי אישות עם אשה אחרת, ובתנאי שמדובר באשה פנויה, שאינה נשואה לגבר אחר.

חוק שיווי זכויות האשה תשי"א – 1951 אין בו כדי להועיל לנשים מאחר ונקבע בו שחוק זה אין בכוחו לגרוע מהדין הקיים )דהיינו – הדין העברי(, וכך במקום בו הדין העברי נוקט בגישה בלתי שוויונית כלפי נשים, חוק שיווי זכויות האשה אינו יכול לתקן עוול זה.

על פי עקרונות המשפט העברי חייב בעל במזונות אשתו "לפי מעמדו ולפי כבודו" כלומר, לפי רמת החיים לה הורגלה ובהתאם להשתכרותו של הבעל וליכולתו הכלכלית. היה והאשה "זנתה תחתיו" )כלומר קיימה יחסי אישות עם אחר( פטור הוא מחובתו לפרנס ולזון את אשתו.

בעל הטוען טענת פטור ממזונות אשתו עקב מעשיה צריך להוכיח בשני עדים כשרים על פי המשפט העברי את טענותיו, ואין די בטענות סתמיות או טענות בעלמא.

בפסק דין מעניין ועקרוני שניתן בחודש ספטמבר 2000, בתמ"ש 31641/97 על ידי כב' השופטת פלאוט מבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן נקבע, כי גם אם היה מצליח הבעל להוכיח כי אכן זנתה תחתיו האשה – הרי שבנסיבות הענין, ונוכח העובדה שהבעל מקיים קשרים עם אשה אחרת שממנה אף נולדו לו ילדים – לא היו נשללים מהאשה מזונותיה. פסק הדין מאמץ את דעת המיעוט של כב' השופט שיינבאום המנוח בפס"ד גרינהאוז )שלהלן( אשר הקדים את זמנו בתפיסתו ההוגנת והשוויונית.

אמנם פסק דין גרינהאוז מדבר במעשה כיעור בלבד ולא ביחסי אישות, אולם פסק דינה של כב' השופטת פלאוט הולך צעד אחד קדימה וקובע כי אף במקרה של בגידה לשמה יש לבחון את התנהגות הבעל.

פסק הדין מדגיש כי בקשתו של הבעל לפטור אותו ממזונות אשתו בשל הטענה כי היא קיימה יחסים עם אחר – צורמת נוכח הודאתו כי יש לו שני ילדים מאשה אחרת.

בית המשפט נקט בגישה הדוגלת בשוויון בין המינים וקבע כי דרישתו של הבעל לנאמנות מוחלטת מאשתו בעוד הוא מקיים יחסים עם אשה אחרת ועושה ככל העולה על רוחו – נוגדת את עקרון השוויון בין המינים, לעניין התנהגותם המוסרית.

כמבואר לעיל, גישה זו של בית המשפט עומדת בניגוד לגישת הדין העברי לפיה לבעל מותר לקיים יחסים עם אחרת ובתנאי שאין מדובר באשת איש אלא ב"פנויה" כלומר רווקה, אלמנה או גרושה, בעוד האשה נדרשת לנאמנות מוחלטת בכל מצב ובכל תנאי בלא כל קשר למעשיו ומעלליו של בעלה.

גישתו של בית המשפט מבוססת על מספר פסקי דין שניתנו בבית המשפט העליון בהם נקבע כי יש לבחון את התנהגותה של האשה לאור מכלול העובדות ולא במנותק מנסיבות החיים של בני הזוג.

בע"א גרינהאוז נ. גרינהאוז פ"ד לו )3( 197 הביע השופט שיינבוים המנוח )בדעת מיעוט( את דעתו לגבי זכותה של אשה למזונות כאשר נטען כלפיה שהתנהגותה היתה בלתי מוסרית, באלו המילים:

"…שהרי גם אם נמצאה האשה עוברת על דעת, זוהי רק עובדה אחת ממכלול עובדות המהוות את היסודות לפסק הדין.

ובמכלול עובדות אלו נמצאת גם דרך התנהגותו של הבעל ואכן לפי התנהגותו אין לומר שעבירת האשה על דרכי צניעות מסויימות צריכה להפריע לו כי גם הוא נוהג כך. אין העובדה שהאשה עוברת על דת עומדת לזכותו של הבעל".

גם פסק דין שניתן מספר שנים מאוחר יותר בע"א 2923/93 גל נ. גל, תקדין – עליון קובע כי אשה שבעלה עזב אותה ונסע לחיות בחו"ל זכאית לצאת ולבלות, ולא סביר לדרוש כי תהיה ספונה בביתה ולא תצא מפתחו. בילויים עם גבר אחר, נשיקה ביניהם בנסיבות חברתיות בנוכחות מכרים, ויציאה לחופשה משותפת לא נתפסו אף כ"מעשה כיעור" המצדיק שלילת מזונות האשה.

על המוסר הכפול מוחים שני מומחים גדולים בתחום דיני המשפחה. האחד – פרופ' שיפמן בספרו דיני המשפחה בישראל, והשני – פרופ' אריאל רוזן צבי המנוח בספרו דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול. פרופ' רוזן צבי קובע בספרו כי:

"אשה נשואה המקיימת יחסי מין עם גבר שאינו בעלה, היא אשה נואפת האסורה לבעל ולבועל גם יחד. התוצאות המשפטיות, העלולות לנבוע מהפרת איסורים אלה בדין הדתי, הן מרחיקות לכת."

וכן:

"תוך ניצול ציני של הלכות, המבקשות להגן על ערכים דתיים, זוכה הבעל ביתרון בלתי הוגן, שלא בטובתה של הלכה, למטרות חילוניות ובהקשרים חילוניים"

פרופ' שיפמן בספרו הנ"ל אומר כי:

"בדין הדתי היהודי, אשה נשואה המקיימת יחסי מין עם גבר זר עוברת עבירה דתית חמורה המוגדרת כניאוף, בעוד שאיסור זה לא חל על הבעל הנשוי המקיים יחסי מין עם פנויה"

וכן:

"על פי הדין היהודי, ניאוף של האשה עלול לשמש כעילה לגירושין, ועלול אף לשמש כמניעה לעריכת נישואין בין האשה לבין ה"בועל". בסייגים מסוימים, עשויה אף בגידתו של הבעל לשמש עילה לגט, אף על פי שאינה יוצרת איסור נישואין מקביל בינו לבין הנבעלת )בתנאי כמובן שזו היתה פנויה(.

במ"א )תל-אביב( 553/94 – י' ל' ו-2 אח' נ. ד' ל' תקדין מחוזי, כרך 94 )4( קובעת כב' השופטת רוטלוי, אשר מצדדת בעקרון השוויון בין המינים לצורך התנהגות מוסרית כדלקמן:

"האפליה בין הגבר לאשה מגדילה את כוח המיקוח של הבעל ומעבירה מסר שלילי בשיטה, ולפיו – כוח הלחץ המופעל על ידי הבעל הוא אפקטיבי יותר… האחריות הראשונית לכוח המיקוח הקטן יותר של האשה נופלת על הדין הדתי. מקורה ביחס השונה לשני המינים, פרי התייחסות הדין הדתי הנוהג בענייני נישואין וגירושין".

באשר למידת ההוכחה שלה נדרש בעל המבקש לשלול את מזונותיה של אשתו בשל מעשה זנות הרי שמדובר בהוכחה על פי כללי המשפט העברי ולא על פי דיני ראיות האזרחיים. על בעל הטוען כי אשתו זנתה תחתיו להוכיח זאת באמצעות עדות של שני עדים כשרים, אשר יכולים להעיד על מעשה אהבים בין אשה נשואה לגבר שאיננו בעלה.

מידת ההוכחה הנדרשת הוגדרה בברור בספרו של ד"ר בנציון שרשבסקי, דיני משפחה, עמ' 322 כדלקמן:

"אין לדבר על איסור האשה על בעלה מחמת זנות עם אחר, אלא אם הוכח הדבר על ידי שני עדים כשרים, כי המדובר כאן בדבר שבערווה וכלל הוא אין דבר שבערווה בפחות משניים, ז"א משני עדים"

יציאה לבילוי, לסרט, למסיבה, לבילוי אצל או עם חברים, יציאה לחופשה עם גבר זר, הסתגרות בחדר בדירה או בבית מלון עם גבר זר, ואפילו בחדר נעול – אין בהם די כדי להוכיח כי "זנתה תחתיו".

גם ייחוד עם גבר זר בחדר סגור – אין בו בהכרח כדי להוכיח בגידה על פי דיני המשפט העברי.

על כך אומר ד"ר בנציון שרשבסקי, בספרו דיני משפחה, עמ' 284-285:

"…עילה נוספת לתביעת הבעל לגירושין קיימת כשהוא טוען שהאשה אשמה במעשי כיעור, כלומר במעשים מכוערים שלפי ראות עיני בית הדין יש בהם כדי להצדיק את החשד החמור שהיא זנתה תחת בעלה, אם כי אין עדים לזנות ממש… במיוחד יש להדגיש שבהתאם לכלל 'אין אוסרין )אשה על בעלה( על היחוד, אין ביחוד גרידא בין אשה נשואה עם אחר, אפילו בחדר נעול, כדי לבסס תביעה לפי עילה זו, אלא אם הנסיבות מחייבות – לפי ראות עיני בית הדין – את המסקנה שהאשה זנתה עם האחר"

בפסק דין שניתן על ידי כב' השופט נחמני בתמ"ש 11780/99 נקבע כי אפילו נוכח הודאתה של אשה במהלך הדיון כי עברה להתגורר בדירה אחרת עם גבר אחר וכי היא מיודדת עמו מזה 11 שנים – אין די לשלול את מזונותיה כל עוד לא הוכח על פי דיני הראיות דבר בגידתה עם גבר אחר.

בית המשפט קבע כי היה על הבעל לתבוע גירושין מן האשה בבית הדין הרבני אם האמין כי קיימה יחסי אישות עם אחר, ומשלא עשה כן פועל הדבר נגדו, ועל כן חויב במזונותיה של האשה בסכום ראוי.

גם בע"א 761/88 פרידמן נ. פרידמן פ"ד מ"ג )4( 505 וגם בע"א 151/88 שפרלינג נ. שפרלינג נקבע כי הוכחת טענת "זנתה תחתיו" תעשה על פי כללי המשפט העברי. כאשר יש עד אחד )חוקר פרטי בדרך כלל( המעיד על המעשה – אין די בכך לפי דיני המשפט העברי, והעילה לא הוכחה.

אף הודאת אשה במעשה אין בה כשלעצמה די, כי לעיתים עשויה אשה לטעון כי קיימה יחסים עם אחר כדי לזכות בגט ולכפות על בעלה לגרש אותה, אולם אם יש חיזוק כלשהו להודאה – נשללים ממנה מזונותיה.

וכפי שנאמר בע"א 15/82 – אלמוני נ' פלונית, פ"ד לז )2( 22:

"אכן, ההלכה היא שהודעת אישה נשואה שקיימה יחסי מין עם אדם אחר "אין בה כשלעצמה כדי לאסרה על בעלה, כי חוששים פן היא אומרת כך רק מפני שנתנה עיניה באחר ועל ידי הודאתה רוצה להכריח את בעלה לגרשה" )ד"ר ב' שרשבסקי, בספרו הנ"ל, בעמ' 313(. אולם בהמשך לדברים הנ"ל נאמר, כי "אם יש רגליים לדבר שהודאתה נכונה, היא נאמנת והוא חייב להוציאה".

גישתו הרעננה של בית המשפט לענייני משפחה ובמקביל, כניסתם בשנים האחרונות של חוקי היסוד למשפט ובמיוחד יישום חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, נותנים תקווה לגישה הוגנת ושוויונית יותר כלפי נשים.

מופיע בקטגוריות שאלות ותשובות | סגור לתגובות

למי שייך נכס אשר נרכש על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין?

פורסם ב-17 באוגוסט 2009 – 14:30 | מאת admin

בעבר דינו של נכס שנרכש על ידי אחד מבני הזוג קודם לנישואין – היה שונה מדינו של נכס, כמו דירה, למשל, שנרכשה במהלך חיי הנישואין, ואשר נרשמה על שם אחד מבני הזוג.

האבחנה הנוקשה בין נכסים שנרכשו לפני הנישואין ובין אלה שהושגו על ידי בני הזוג במהלך הנישואין הפכה ברבות השנים גמישה יותר. במקרים בהם משתכנע בית המשפט כי על בני הזוג חלה חזקת שיתוף לגבי נכסים שנרכשו במהלך הנישואין וכי היתה ביניהם כוונת שיתוף – הרי שכוונה זו אינה מוגבלת בהכרח לרכוש שנצבר לאחר הנישואין.

דברים רבים כבר נאמרו על הלכת השיתוף בין בני זוג, הלכה זו הינה פרי יצירתו של בית המשפט ומהווה חקיקה שיפוטית. בפסקי דין רבים נאמר כי "חזקה על בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף כי הרכוש שנצבר במהלך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף" (בג"צ 1002/92 בבלי נ. בית הדין הרבני הגדול).

בעבר הושם הדגש על שני רכיבים: מאמץ משותף ואורח חיים תקין. בשנים האחרונות העביר בית המשפט העליון את משקל הכובד, ותובע נדרש להוכיח יותר מאמץ משותף ופחות אורח חיים הרמוני. הנטייה היתה להסתפק במינימום של חיים משותפים.

כיום קיימת מגמה להרחיב את היקף השיתוף בנכסים בין בני זוג גם לנכסים שנרכשו על ידי אחד מבני הזוג גם קודם לנישואין. יש להדגיש כי ההבחנה לא בוטלה כליל ואין לטעון באופן גורף כי דין אחד לנכסים בלא קשר למועד רכישתם, אולם כיום יש נכונות לבדוק על מקרה לפי נסיבותיו העובדתיות הספציפיות.

נראה כי ניכרת מגמה ברורה בפסיקה כי חייבת להיות זיקה כלשהי בין הנכס לבין אותו בן הזוג שאין הנכס רשום על שמו, ואולם והוא טוען לשיתוף בו.

וכדברי כב' השופט שמגר בע"א 93/800 הדרי נ. הדרי:

"עצם החיים במשך תקופה ארוכה תחת קורת גג משותפת, אורח חיים שהתאפיין בשיתוף בכל הנוגע לנכסיה משפחה האחרים (מכונית, חשבונות בנק) השקעת מאמץ משותף ומשאבים משותפים באחזקת הנכס ופיתוחו במשך שנות המגורים הרבות בו - כל אלה גוברים עלה עובדה הניצבת לעצמה כי בתחילת חיי הנישואין נפלה עיקר - המעמסה ברכישת הדירה על אחד מבני הזוג. בנסיבות כגון אלה שלפנינו היינו - נסיבות של נישואים ארוכים במשך עשרות שנים שבהן מקיימים שני בני הזוג - את המשק המשפחתי במאמץ משותף, בין על ידי עבודה בית ובין על ידי עבודת - חוץ מטשטשים הגבולות ומתערבבים המשאבים".

בפס"ד הדרי הוחלה חזקת השיתוף על דירה שנרכשה על ידי הבעל לפני הנישואין. בית המשפט השתכנע כי מפתחות הדירה נמסרו לזוג בסמוך לנישואין עצמם, כי האשה מסרה לידי הבעל את כל חסכונותיה כדי שישקיעם בדירת המגורים. כמו כן היתה עדות של עורך דין שהמטרה היתה לרכוש דירה משותפת וכי הרישום היה טכני בלבד.

כך גם נקבע בע"א 2566/93 שמחה-רון נ. שמחה-רון שם נרכשה הדירה כחודש לפני הנישואין ונרשמה על שם הבעל, אולם הוכח כי הדירה נרכשה למטרת מגורי המשפחה וכי האשה השתתפה במימון המשכנתא והחזרי ההלוואות מחשבונה. גם לגבי נכס בדמי מפתח נקבע כי הוא שייך במחציתו לאשה.

גם בע"א 253/65 בריקר נ. בריקר הוחלה חזקת השיתוף לגבי מגרש שהבעל רכש בהיותו רווק ואולם שילם 7/4 ממחירו לפני הנישואין והיתרה של 3/7 שולמה מהקופה המשותפת של בני הזוג במהלך הנישואין

בע"א 595/69 אפטה נ. אפטה הוחלה חזקת השיתוף על נכס שנרכש לפני הנישואין מאחר והשווי המקורי של ערך הרכישה של המגרש היה קטן יחסית ומאחר והתשלומים להשלמת הרכישה ופיתוחו של הנכס באו מהקופה המשותפת של בני הזוג.\

בע"א 234/80 גדסי נ. גדסי הוכח על ידי האשה כי תוספת הבניה משמעותית בשווי של שני שליש מהבית הוספה במהלך חיי הנישואין ועל כן נקבע כי נתקיימה חזקת השיתוף וזאת חרף העובדה שהקרקע והבית המקורי (טרם ההשקעה הרבה בו) היו שייכים לבעל קודם לנישואין וממקורותיו שלו.

גם בה"פ 424/86 מליחי נ. מליחי נקבע כי למרות שהבית נרכש על ידי הבעל מכספו ומכספי אביו לפני הנישואין, העובדה שהיה צורך להמשיך ולשלם עבורו במהלך חיי הנישואין מהכספים המשותפים של בני הזוג פועלת לטובת האשה, וגוררת אחריה החלת חזקתה שיתוף ונקבע כי לאשה חלק בבית. גם העובדה שהבית הורחב ושופץ מכספים משותפים של בני הזוג במהלך חיי הנישואין תרמה למסקנה זו.

אף בע"א (נצרת) 298/96 דוד נ. דוד הוחלה חזקת השיתוף ונקבע כי האשה זכאית למחצית הבית. קביעת בית המשפט ניתנה למרות שהבית נרשם רק על שם הבעל, למרות שבנה אותו מכספו (מימן את הוצאות הקניה של המקרקעין הוצאות הבניה והפיתוח), למרות שחיי הנישואין לא התנהלו על מי מנוחות ובני הזוג חיו יחד תקופה קצרה יחסית, ולמרות שהאשה כמעט ולא התגוררה בבית. בית המשפט שם את הדגש על המאמץ המשותף שהתבטא בגידול שלושת הילדים ובאחזקת הבית מצד האשה.

גם בע"א 1937/92 קוטלר נ. קוטלר נקבע כי יש להחיל את חזקת השיתוף וזאת למרות שהבעל החל בבניית הבית בקומה מעל הוריו לפני מועד הנישואין. הכוח כי המימון לבניה נעשה ממשכורות שני בני הזוג ואף אביה אשה עזר במימון הבנה. על כן נקבע כי לאשה חלק בבית.

אף בת"א (ירושלים) 920/93 הירש נ. הירש נקבע כי למרות שלא היה חולק כי חוזה הרכישה נחתם על ידי הבעל לפני מועד הנישואין וכי לפחות חלק מהתמורה שולם על ידו קודם לכן – זכאית האשה למחצית מן הדירה.

בית המשפט קיבל את עמדת האשה והאמין לה ולראיות שהביאה כי היתה כוונה מפורשת של הבעל לשתף אותה בנכס שהביא עמו לנישואין, וכי נתן ביטוי מפורש לכוונתו זו. במקרה כזה הופך הנכס לנכס משותף לשני בני הזוג.

בפסק דין זה נקבע כי הוכחו נסיבות שבהן יש להצביע על כי בעל הרכוש התכוון ערב הנישואין להטול אותו ל"כיס המשותף" של בני הזוג ואזי יש להסיק את המסקנה כי מטרת בני הזוג היתה לרכוש דירה משותפת למגורי המשפחה ולהחיל את חזרת השיתוף.

כך עולה גם מע"א 52/80 שחר נ. פרידמן, שם נאמר מפי כב' הנשיא ברק כדלקמן:

"יש שנכס נרכש על ידי אחד מבני הזוג בנסיבות מהן עולה בבירור כי בעת הרכישה הזכויות בנכס הן לבן הזוג ולו בלבד. כך הוא הדין, אם הנכס ניתן במתנה או נפל בירושה לאחד מבני הזוג לאחר הנישואין. בנסיבות אלה התחול הלכתה שיתוף בנכסים על נכסים שכאלה? ודאי שהתשובה היא בחיוב אם קיים הסכם מפורש בין הצדדים לפי נכס שבעבר היה בבעלותו של אחד מהם יעבור לבעלותם המשותפת, במקום שאין הסכם מפורש יכול שיהא הסכם כמשתמע ממכלול הנסיבות."

לעומת זאת ישנם מקרים בהם הגיע בית המשפט להחלטה כי נסיבות המקרה מחייבות את המסקנה כי אין להחיל את הלכת השיתוף על המקרה, כך למשל בע"א 630/79 ליברמן נ. ליברמן נקבע כי לא הוכחה כוונת שיתוף לגבי רכוש שנרכש שלא מ"מאמץ משותף" וכך גם בע"א 35636/92 עזבון המנוח גיטלר נ. גיטלר נקבע כי בית האשה ירשה קודם לנישואיה שייך לה בלבד מאחר ושמרה עליו כרכוש נפרד.

כאמור, כל מקרה לגופו, לפי נסיבותיו הספציפיות. משך הנישואין, היות הנישואין נישואין ראשונים או שניים (או שלישיים) המאמץ המשותף, התנהגות הצדדים, השקעות בנכס במהלך הנישואין בשיפוצים ובהרחבתו, הבטחותיהם זה לזו במהלך הנישואין – כל אלו הם גורמים המשפיעים על המסקנה הסופית.

מופיע בקטגוריות שאלות ותשובות | סגור לתגובות

למי שייך נכס אשר נרכש על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין?

פורסם ב-17 באוגוסט 2009 – 14:25 | מאת admin

בעבר דינו של נכס שנרכש על ידי אחד מבני הזוג קודם לנישואין – היה שונה מדינו של נכס, כמו דירה, למשל, שנרכשה במהלך חיי הנישואין, ואשר נרשמה על שם אחד מבני הזוג.

האבחנה הנוקשה בין נכסים שנרכשו לפני הנישואין ובין אלה שהושגו על ידי בני הזוג במהלך הנישואין הפכה ברבות השנים גמישה יותר. במקרים בהם משתכנע בית המשפט כי על בני הזוג חלה חזקת שיתוף לגבי נכסים שנרכשו במהלך הנישואין וכי היתה ביניהם כוונת שיתוף – הרי שכוונה זו אינה מוגבלת בהכרח לרכוש שנצבר לאחר הנישואין.

דברים רבים כבר נאמרו על הלכת השיתוף בין בני זוג, הלכה זו הינה פרי יצירתו של בית המשפט ומהווה חקיקה שיפוטית. בפסקי דין רבים נאמר כי "חזקה על בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף כי הרכוש שנצבר במהלך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף" (בג"צ 1002/92 בבלי נ. בית הדין הרבני הגדול).

בעבר הושם הדגש על שני רכיבים: מאמץ משותף ואורח חיים תקין. בשנים האחרונות העביר בית המשפט העליון את משקל הכובד, ותובע נדרש להוכיח יותר מאמץ משותף ופחות אורח חיים הרמוני. הנטייה היתה להסתפק במינימום של חיים משותפים.

כיום קיימת מגמה להרחיב את היקף השיתוף בנכסים בין בני זוג גם לנכסים שנרכשו על ידי אחד מבני הזוג גם קודם לנישואין. יש להדגיש כי ההבחנה לא בוטלה כליל ואין לטעון באופן גורף כי דין אחד לנכסים בלא קשר למועד רכישתם, אולם כיום יש נכונות לבדוק על מקרה לפי נסיבותיו העובדתיות הספציפיות.

נראה כי ניכרת מגמה ברורה בפסיקה כי חייבת להיות זיקה כלשהי בין הנכס לבין אותו בן הזוג שאין הנכס רשום על שמו, ואולם והוא טוען לשיתוף בו.

וכדברי כב' השופט שמגר בע"א 93/800 הדרי נ. הדרי:

"עצם החיים במשך תקופה ארוכה תחת קורת גג משותפת, אורח חיים שהתאפיין בשיתוף בכל הנוגע לנכסיה משפחה האחרים (מכונית, חשבונות בנק) השקעת מאמץ משותף ומשאבים משותפים באחזקת הנכס ופיתוחו במשך שנות המגורים הרבות בו - כל אלה גוברים עלה עובדה הניצבת לעצמה כי בתחילת חיי הנישואין נפלה עיקר - המעמסה ברכישת הדירה על אחד מבני הזוג. בנסיבות כגון אלה שלפנינו היינו - נסיבות של נישואים ארוכים במשך עשרות שנים שבהן מקיימים שני בני הזוג - את המשק המשפחתי במאמץ משותף, בין על ידי עבודה בית ובין על ידי עבודת - חוץ מטשטשים הגבולות ומתערבבים המשאבים".

בפס"ד הדרי הוחלה חזקת השיתוף על דירה שנרכשה על ידי הבעל לפני הנישואין. בית המשפט השתכנע כי מפתחות הדירה נמסרו לזוג בסמוך לנישואין עצמם, כי האשה מסרה לידי הבעל את כל חסכונותיה כדי שישקיעם בדירת המגורים. כמו כן היתה עדות של עורך דין שהמטרה היתה לרכוש דירה משותפת וכי הרישום היה טכני בלבד.

כך גם נקבע בע"א 2566/93 שמחה-רון נ. שמחה-רון שם נרכשה הדירה כחודש לפני הנישואין ונרשמה על שם הבעל, אולם הוכח כי הדירה נרכשה למטרת מגורי המשפחה וכי האשה השתתפה במימון המשכנתא והחזרי ההלוואות מחשבונה. גם לגבי נכס בדמי מפתח נקבע כי הוא שייך במחציתו לאשה.

גם בע"א 253/65 בריקר נ. בריקר הוחלה חזקת השיתוף לגבי מגרש שהבעל רכש בהיותו רווק ואולם שילם 7/4 ממחירו לפני הנישואין והיתרה של 3/7 שולמה מהקופה המשותפת של בני הזוג במהלך הנישואין.

בע"א 595/69 אפטה נ. אפטה הוחלה חזקת השיתוף על נכס שנרכש לפני הנישואין מאחר והשווי המקורי של ערך הרכישה של המגרש היה קטן יחסית ומאחר והתשלומים להשלמת הרכישה ופיתוחו של הנכס באו מהקופה המשותפת של בני הזוג.

בע"א 234/80 גדסי נ. גדסי הוכח על ידי האשה כי תוספת הבניה משמעותית בשווי של שני שליש מהבית הוספה במהלך חיי הנישואין ועל כן נקבע כי נתקיימה חזקת השיתוף וזאת חרף העובדה שהקרקע והבית המקורי )טרם ההשקעה הרבה בו( היו שייכים לבעל קודם לנישואין וממקורותיו שלו.

גם בה"פ 424/86 מליחי נ. מליחי נקבע כי למרות שהבית נרכש על ידי הבעל מכספו ומכספי אביו לפני הנישואין, העובדה שהיה צורך להמשיך ולשלם עבורו במהלך חיי הנישואין מהכספים המשותפים של בני הזוג פועלת לטובת האשה, וגוררת אחריה החלת חזקתה שיתוף ונקבע כי לאשה חלק בבית. גם העובדה שהבית הורחב ושופץ מכספים משותפים של בני הזוג במהלך חיי הנישואין תרמה למסקנה זו.

אף בע"א (נצרת) 298/96 דוד נ. דוד הוחלה חזקת השיתוף ונקבע כי האשה זכאית למחצית הבית. קביעת בית המשפט ניתנה למרות שהבית נרשם רק על שם הבעל, למרות שבנה אותו מכספו (מימן את הוצאות הקניה של המקרקעין הוצאות הבניה והפיתוח), למרות שחיי הנישואין לא התנהלו על מי מנוחות ובני הזוג חיו יחד תקופה קצרה יחסית, ולמרות שהאשה כמעט ולא התגוררה בבית. בית המשפט שם את הדגש על המאמץ המשותף שהתבטא בגידול שלושת הילדים ובאחזקת הבית מצד האשה.

גם בע"א 1937/92 קוטלר נ. קוטלר נקבע כי יש להחיל את חזקת השיתוף וזאת למרות שהבעל החל בבניית הבית בקומה מעל הוריו לפני מועד הנישואין. הכוח כי המימון לבניה נעשה ממשכורות שני בני הזוג ואף אביה אשה עזר במימון הבנה. על כן נקבע כי לאשה חלק בבית.

אף בת"א (ירושלים) 920/93 הירש נ. הירש נקבע כי למרות שלא היה חולק כי חוזה הרכישה נחתם על ידי הבעל לפני מועד הנישואין וכי לפחות חלק מהתמורה שולם על ידו קודם לכן – זכאית האשה למחצית מן הדירה.

בית המשפט קיבל את עמדת האשה והאמין לה ולראיות שהביאה כי היתה כוונה מפורשת של הבעל לשתף אותה בנכס שהביא עמו לנישואין, וכי נתן ביטוי מפורש לכוונתו זו. במקרה כזה הופך הנכס לנכס משותף לשני בני הזוג.

בפסק דין זה נקבע כי הוכחו נסיבות שבהן יש להצביע על כי בעל הרכוש התכוון ערב הנישואין להטול אותו ל"כיס המשותף" של בני הזוג ואזי יש להסיק את המסקנה כי מטרת בני הזוג היתה לרכוש דירה משותפת למגורי המשפחה ולהחיל את חזרת השיתוף.

כך עולה גם מע"א 52/80 שחר נ. פרידמן, שם נאמר מפי כב' הנשיא ברק כדלקמן:

"יש שנכס נרכש על ידי אחד מבני הזוג בנסיבות מהן עולה בבירור כי בעת הרכישה הזכויות בנכס הן לבן הזוג ולו בלבד. כך הוא הדין, אם הנכס ניתן במתנה או נפל בירושה לאחד מבני הזוג לאחר הנישואין. בנסיבות אלה התחול הלכתה שיתוף בנכסים על נכסים שכאלה? ודאי שהתשובה היא בחיוב אם קיים הסכם מפורש בין הצדדים לפי נכס שבעבר היה בבעלותו של אחד מהם יעבור לבעלותם המשותפת, במקום שאין הסכם מפורש יכול שיהא הסכם כמשתמע ממכלול הנסיבות."

לעומת זאת ישנם מקרים בהם הגיע בית המשפט להחלטה כי נסיבות המקרה מחייבות את המסקנה כי אין להחיל את הלכת השיתוף על המקרה, כך למשל בע"א 630/79 ליברמן נ. ליברמן נקבע כי לא הוכחה כוונת שיתוף לגבי רכוש שנרכש שלא מ"מאמץ משותף" וכך גם בע"א 35636/92 עזבון המנוח גיטלר נ. גיטלר נקבע כי בית האשה ירשה קודם לנישואיה שייך לה בלבד מאחר ושמרה עליו כרכוש נפרד.

כאמור, כל מקרה לגופו, לפי נסיבותיו הספציפיות. משך הנישואין, היות הנישואין נישואין ראשונים או שניים (או שלישיים) המאמץ המשותף, התנהגות הצדדים, השקעות בנכס במהלך הנישואין בשיפוצים ובהרחבתו, הבטחותיהם זה לזו במהלך הנישואין – כל אלו הם גורמים המשפיעים על המסקנה הסופית.

מופיע בקטגוריות שאלות ותשובות | סגור לתגובות

האם יש חשיבות כלשהי לפוטנציאל ההשתכרות של אשה

פורסם ב-17 באוגוסט 2009 – 14:21 | מאת admin

פסק דין שניתן על ידי כב' השופטת פלאוט בתמ"ש 65830/97 סוקר את ההלכות השונות הנוגעות להתחשבות בפוטנציאל ההשתכרות של האשה לצורך קביעת מזונותיה.

על פי דין תורה בעל חייב במזונות אשתו לפי מעמדה ולפי כבודה. במסגרת חיוב זה חייב הבעל לספק לאשתו את כל מחסורה ואת כל צרכיה, לרבות מדורה. הלכה פסוקה זו נקבעה בפסקי דין רבים מספור הן בבית המשפט העליון והן בבית המשפט המחוזי.

כאשר הסכינה האשה לרמת חיים מסויימת, היא זכאית להמשיך ולנהוג עפ"י -חיים זו, וחובתו של בעלה לספק לה כל מחסורה לאור מה שהסכינה קודם לכן. (ע"א 130/83 פרייס נ. פרייס, וכן ע"א 172/62 אייזנברג נ. אייזנברג). רמת כמו כן חייב הבעל במסגרת חבותו למזונות אשתו, לדאוג ולספק לה מדור ואף לשאת בהוצאות החזקת המדור, שכן המדור הוא חלק מן המסגרת הכוללת של המזונות אותם חייב בעל לאשה. (ע"א 328/72 לנגל נ. לנגל וכן ת"א (תל-אביב) 4196/90 שיפלדרים נ. שיפלדרים).

הכלל הוא שכאשר האשה עובדת ומשתכרת למחייתה, זכאי הבעל לטעון כי "מעשה ידיה", יהיו "תחת מזונותיה". כאשר " מעשה ידיה" של האשה (כלומר הכנסתה מעבודה מחוץ למשק ביתה) מספיקים לה לכיסוי צרכיה, כי אז הבעל פטור מלזון אותה.

ומה הדין כאשר אשה כחלק מטקטיקת גירושין מפסיקה לעבוד?? שהרי ידוע שישנם עורכי דין המייעצים לאשה להפסיק לעבוד כדי לתבוע מזונות גם עבור האשה ולא רק עבור הילדים, וכך לדרוש סכום גבוה יותר ו"לדחוק את הבעל אל הפינה".

עד לפני מספר שנים ההלכה קבעה כי אין מאומה בדין המחייב אשה לצאת לעבוד מחוץ למשק ביתה. אולם אם יצאה האשה לעבוד רשאי היה הבעל לומר לה: "צאי מעשה ידייך תחת מזונותייך" כלומר: הנני פטור מלזון אותך אם יש לך הכנסה מספקת לצרכייך.

בעל לא יכול היה לכפות על אשה לעבוד ולצאת לפרנס את עצמה, ואפילו אם עבדה בעבר והפסיקה את עבודתה – היה הבעל מנוע מלטעון כי הינו פטור ממזונותיה בשל יכולתה הפוטנציאלית להשתכר.

חריגה מעקרון זה ניתן היה למצוא בשני פסקי דין שניתנו לפני כשמונה שנים לערך.

הן בע"א 61136/93 ביקל נ. ביקל והן בע"א 5930/93 פדן נ. פדן נקבע כי אשה שעבדה כל השנים ואשר ילדיה בגרו יכולה להמשיך ולעבוד, ועל כן קבע בית המשפט כי יש להתחשב בפוטנציאל של השתכרותה לצורך הקביעה אם מגיעים לה מזונות, ואם כן - מהו הסכום.

בפסק דין ביקל נאמר מפי כב' הנשיא דאז שמגר:

"אשר להשתכרות המערערת ממעשי ידיה, הרי אכן אין להבין מדוע אשה שעבדה כל השנים אינה עושה כן עתה. ילדיה בוגרים, עתותיה עימה וככל העולה מן החומר גם כושרה בכגון דא קיים, שהרי כבר התנסתה בכך במשך שנים. לא הייתי רואה, על כן, פסול בכך שבתוך מערכת החישובים של סכום המזונות (עליו מתווסף גם המדור בבית "הישן" המסופק על ידי המשיב) גם יביאו בחשבון שהמערערת יכולה לתרום על ידי עבודתה לכיסוי צרכיה (המגיעים לכדי 6,000 ש"ח ומעלה)."

ובפסק דין פדן, גם מפי הנשיא דאז שמגר:

"התובעת היא אשה צעירה המשלימה את תוכנית לימודיה ומסיימת תואר במדעי החברה … יש להניח כי תצא ותשתכר מחוץ למשק ביתה, כדרכן של נשים בימינו.  … הצדדים ניהלו חיים משותפים תקופה קצרה בלבד, והקרע ביניהם אינו ניתן לאיחוי … לית מאן דפליג כי לאחר סידור הגט שומה על כל אחד מהם לבנות מערכת משפחתית חדשה, הקשורה בהתחייבויות כלכליות ואישיות. בנסיבות אלה לא יהא זה צודק להעמיס על הנתבע את כלכלת התובעת מעבר לצרכיה הבסיסיים".

חשוב לציין כי למרות הקביעה כי אין כל הצדקה שאשה שעבדה וילדיה בגרו לא תצא לעבוד – לא נשללו המזונות מהאשה בשני פסקי הדין דלעיל. חזרה והסתייגות מהלכות אלו נקבעה בפסק דין מאוחר יותר בע"א 4316/96 פלולי נ. פלולי. שם נקבע כי אשה איננה חייבת לעבוד גם אם עבדה קודם לכן וכי המקרים בהם מדובר בפס"ד ביקל ופדן הינם חריגים לכלל, ויש צורך בנסיבות מיוחדות כדי שיחולו וייושמו.

פסק הדין בתמ"ש 65830/97, שניתן זה מכבר על ידי כב' השופטת פלאוט ואשר מפרט את התפתחות ההלכה, חוזר וקובע כי יש להתחשב בפוטנציאל השתכרות האשה, מה גם שזו עבדה כל השנים וגם כשהילדים היו קטנים התמידה בעבודה מחוץ לבית.

יחד עם זאת קובע פסק הדין, כי גם כאשר יש להתחשב ביכולת ההשתכרות של האשה ובעובדה שעבדה מרבית השנים – עדיין יש להטיל על הבעל את הוצאותיה המוגדרות כצרכים הכרחיים (כלכלה, ביגוד ומדור) המוערכים על ידי בית המשפט בכ- 2,000 ש"ח לחודש.

מעבר לצרכים אלו – על האשה לספק את צרכיה מעבודתה ומההכנסות הצפויות לה כאשר תעבוד. פסק הדין מאזן בין דין תורה המחיל על הבעל את החובה לזון את אשתו, לבין ההתפתחות של החיים המודרניים שבהם מרבית הנשים עובדות ומסוגלות לכלכל את עצמן באופן סביר.

מופיע בקטגוריות שאלות ותשובות | סגור לתגובות

הסכמי גירושין

פורסם ב-17 באוגוסט 2009 – 14:15 | מאת admin

התחייבות לשיפוי והתחייבות לערבות הינם תופעה מוכרת ושכיחה בהסכמי גירושין. בני הזוג העומדים בפני גירושין מסכמים ביניהם את סכום המזונות שישולם לילדים. חלק ניכר מהאבות דורש בטחונות – באמצעות שיפוי וערבות – על מנת שבעתיד לא תוגש כנגדם תביעה אשר עשויה בסופו של דבר להביא להגדלת החיוב החודשי.

בהסכם גירושין ניתן – בהסכמה – להכניס סעיפים המתייחסים להתחייבות האם להימנע מהגשת תביעה כזו בשמה ו/או בשם הקטינים. התחייבות האם הינה לשפות את האב בסכום של הפער בין המזונות המקוריים למזונות שנפסקו, במידה והחיוב יוגדל. זהו שיפוי. כאשר ערבים מטעמה של האם ערבים להתחייבותה זו ומתחייבים לשלם לאב את ההפרש שבו יחוייב, במידה והאם תפר את התחייבותה – זוהי ערבות.

מאז הוקמו בתי המשפט לענייני משפחה מסרבים השופטים היושבים בדין – כולם כאחד - לאשר סעיפי שיפוי וסעיפי ערבות המצויים בהסכמי גירושין. בפסק הדין המאשר הסכם גירושין בין בני זוג נוהגים בתי המשפט לציין באופו מפורש כי אינם נותנים תוקף של פסק דין לסעיפי הערבות ולסעיפי השיפוי. בחלק מן המקרים נאלצים הצדדים – בהתערבותו של השופט – לשנות את ההסכם ולמחוק את סעיפי השיפוי והערבות.

גישה זו תואמת את המגמה הכללית לפיה בית המשפט הינו "אביהם של קטינים", כלומר לנגד עיני השופט תהיה טובתם של הקטינים ולא האינטרסים של ההורים. פעמים רבות מוכנים הורים לוותר על זכויות המגיעות לילדיהם כדי לקבל את הגט המיוחל ובנסיבות המיוחדות של גירושין הם עשויים להקריב את טובת הילדים על מנת להשיג את מטרתם – פירוד וגירושין. בית המשפט רואה לנגד עיניו את הילדים ולא את הוריהם ושם לעצמו למטרה להגן על זכויותיהם. הסכם גירושין הקובע סכום לא סביר של מזונות או הפוטר לחלוטין אב מחובתו לפרנס את ילדיו – לא יאושר בבית המשפט לענייני משפחה.

מול העקרון שחוזים יש לכבד (עקרון שנקבע במספר רב של פסקי דין, בין השאר בע"א 4262/96 וברבים אחרים) על מנת לשמור על יציבות, עומדת זכותו של הקטין שאביו ואמו יפרנסוהו וידאגו לכל צרכיו. זכות זו הינה עקרון חשוב בשיטת המשפט שלנו, ובמקרים רבים גוברת על עקרונות דיני החוזים.

לגישה זו יש גם ביטוי בהצעת חוק שהוגשה על ידי ח"כ ענת מאור ואשר עברה בקריאה ראשונה ולפיה לבית המשפט יהיה שיקול דעת האם לאשר סעיפי שיפוי וערבות המצויים בהסכמי גירושין, אם לאו. המצב בפועל אינו שונה וגם כיום בתי המשפט מפעילים שיקול דעת בנוגע לשיפוי וערבות.

בחלק ניכר מהמקרים גישתם של בתי המשפט בארץ עוד קודם להקמת בתי המשפט לענייני משפחה היתה כי התחייבות האם להימנע מלתבוע את האב למזונות הקטינים ופטור מלא או חלקי שניתן לאב מתשלום מזונות – נוגדת את תקנת הציבור כאמור בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), ועל כן אין לה תוקף מכוח דיני החוזים.

בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי חוזה הפוטר הורה מכל אחריות כלפי ילדו יכול להיפסל מטעמים של תקנת הציבור (ע"א 51/81, ע"א 617/76, ע"א 17/81, ע"א 614/76, ע"א 464/93, ורבים אחרים).

הדוקטרינה של יישום תקנת הציבור בהקשר של דיני מזונות נקבעה בע"א 5464/93 על ידי כב' הנשיא דאז השופט שמגר, אשר קבע כדלקמן:

"(א) חוזה בין הורים הפוטר הורה מכל אחריות כלפי ילד, בעל הנסיבות על שינוייהם האפשריים, ואשר תוצאתו מסתברת הינה פגיעה משמעותית בקטין ובזכויותיו יכול להיפסל מטעמים של תקנת הציבור.
(ב) יש בחוזה של פטור מכל אחריות כדי התנכרות בוטה ובלתי מקובלת מחובתו של הורה כלפי ילדו. יש במתן גושפנקא להתנערות האמורה משום אימוץ של גישה הפוגעת בכבוד האדם של הילד. יש בה כדי לבטל חובה משפטית- מוסרית בסיסית של הורה.
(ג) אב המנסה לפטור עצמו בנסיבות כאלה מכל חובה לגבי ילדו – אין להכיר בתקפות מעשהו מטעמי תקנת הציבור".

גישתו של הנשיא שמגר הינה כי במקרים מסויימים התחייבות לשיפוי פוגעת בכבוד האדם של הילד. בע"א 4262/96 אשר ניתן על ידי כב' השופטת שטרסברג כהן ואשר אליו הצטרפו הנשיא ברק והמשנה לנשיא ש. לוין נדון מקרה שבו בהסכם גירושין התחייב האב לשלם 300 ש"ח למזונות של שלושה ילדים והאם התחייבה לזון את הילדים ולשאת בכל הוצאותיהם. אחיותיה של האם נתנו תצהירים שבהן התחייבו כי אם האם תפר את התחייבותה שלא לתבוע את האב יהיה האב רשאי לגבות מהן כל סכום שיתבע לשלם על ידי האם.

לאחר שהאם תבעה בבית המשפט המחוזי מזונות שלח האב הודעה לצד שלישי כנגד האחיות בגין כל סכום שהינו עודף על 300 ש"ח. בית המשפט המחוזי פסק לילדים סכום של 1,600 ש"ח אולם חייב את האחיות לשפות את האב. האם והילדים ערערו לבית המשפט העליון וזכו. בית המשפט קבע כי המסמך המהווה את התחייבותן של האחיות כלפי האב הינו ערבות לכלל התחייבויות האם. התחייבות האחיות איננה עצמאית אלא יונקת מהתחייבותה של האם. על כן אם התחייבותה של האם להימנע מלתבוע הינה פסולה ובית המשפט אינו מכיר בתוקפה – כך גם ערבות האחיות שהינה תלויה בחיוב העיקרי – בטלה והינה חסרת תוקף.

בית המשפט קבע כי התחייבות האם נוגדת את תקנת הציבור ועל כן היא פסולה וכי כבר בחתימת ההסכם היה ברור לחלוטין שאין זה ריאלי שהאם תוכל לפרנס שלושה ילדים מ-300 ש"ח. כב' השופטת שטרסברג כהן קובעת כי "הערבות יונקת את חיותה מהתחייבות האם ומשבטלה התחייבות האם בטלה גם ההתחייבות שהיא ערבות להתחייבות האם" ומאמצת את האמור בע"א 51/81 שם נאמר כדלקמן:

"הערבים שחתמו על ההסכם אינם חבים במידה העולה על זו של החייב אשר לחיובו הם ערבו כלפי המערער. אין ערבות אלא לחיוב בר תוקף ואין הערב חב ביותר מחיובו של החייב וכל טענה שיש לחייב כלפיה נושה בקשר לחיובו עומדת גם לערב. לחאור כללי יסוד אלה של חוק הערבות תשכ"ז-1967 לא יכול להיות קיום לערבותם של הערבים להסכם השיפוי אם הסכם השיפוי של יצר מעיקרו חיוב כלפי האב".

גישה אחרת הבאה לידי ביטוי בד"נ 4/82 קוט נ. קוט קובעת כי אין לבטל מיידית ואוטומטית סעיפי שיפוי בין בני זוג אולם כדי שלא לפגוע בטובת הילדים נקבע כי יש לדחות את מימושם של הסכמי השיפוי "עד שהאם תעשיר" ואז תוכל להחזיר לאב את הפער בין המזונות המקוריים למזונות שנכפו עליו יותר מאוחר בפסק דין. פסק דין זה אינו דוחה את חיובם של הערבים להחזיר לאב את הסכום שנפסק כנגדו.

יישום פסק דין זה עלול להרתיע את האם מלתבוע שכן היא עשויה לחשוש שבעתיד הקרוב או הרחוק היא תאלץ לשלם לאב סכומי כסף גדולים, כאשר תעשיר, או להחזיר לקרוביה אשר שימשו כערבים והם לא הופטרו מהחיוב. אם האם לא תתבע רק משום החשש שתאלץ להחזיר את הכספים לקרוביה או לאב בעתיד – יכול הדבר לפגוע בקטינים שמזונותיהם לא ישולמו וצרכיהם יקופחו וייגרעו מהם.

זוהי גם גישתו של כב' השופט שוחט מבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן. בתמ"ש 065190/98 בפסק דין יסודי ומקיף המתייחס לכל הפרמטרים הרלוונטיים (עקרון כיבוד החוזים מול טובת הקטין, מעמדו של קטין במערכת המשפחתית והמשפטית, זכותו לייצוג עצמאי, וזכויות הילד כמושג חוקתי), סוקר בית המשפט בהרחבה את נושא השיפוי תוך הגנה מירבית על עניינם של קטינים. בתמצית קובע פסק הדין כדלקמן:

"יחד עם זאת יישום פשוט של הלכת קוט על האיזון שבה אין בו כדי לשמור על טובת הקטין. החשש של האם לעמוד בשלב כלשהו אל מול החובה להחזיר לאב את שגבתה ממנו בין אם זה ל"עת שתעשיר" ובין אם זה לכשיבגרו הילדים מחד, והחשש מהפעלה מיידית של סעיף הערבות על ידי האב כחלפי הערב, שבדר"כ הינו קרוב משפחה או ידיד מאידך, עלולים להרתיע את האם מלהגיש תביעה בשם הילד ונמצא שטובתו נפגעה באשר אין הוא מקבל את מה שצריך הוא לסיפוק כל צרכיו".

לאור המסקנה שלעיל התוצאה אליה הגיע בית המשפט בפסק הדין שלעיל הינה כי:

"סופו של מסענו זה בסוגיה עסקינן (דהיינו בנושא השיפוי והערבות – א.ל.) שאין ליתן כיום תוקף להסכמי שיפוי. בכל תנאי ובכל מצב."

ומשכך, מגיע בית המשפט למסקנה כדלקמן:

"כיום אין ליתן תוקף לסעיף 8 להסכם הגירושין לפיו התחייבה אם הקטינים לשפות את הנתבע ולשלם לו כל סכום שייפסק לחובתו מעבר לסכום המזונות שהוסכם ביניהם בהסכם. משלא ניתן תוקף להסכם השיפוי ממילא אין ליתן תוקף לערבותו של הסב - הצד השלישי מס' 2 בענייננו ודוק! בערבות מדובר ולא בהתחייבות לשיפוי, דבר העולה מנוסח סעיף 9 להסכם ונוסח כתב הערבות לפיו ברור ממכלול תנאי ההתקשרות ומרכיביה כי כוונת הצדדים היתה להתלות את חיובו של הערב (הסב) כלפי הנושה (האב), בחיובו של החייב (האם)…".

לאחר בחינת ובדיקת פסקי דין לא מעטים שניתנו על ידי בתי המשפט לענייני משפחה בחמש השנים מאז התחלת פעילותם, אפשר לקבוע כי קיימת נטיה לראות בהסכם הפוטר הורה ממזונות לחלוטין או הקובע סכום מזונות לא סביר שאינו מאפשר כלכלה של הקטין בצורה סבירה, כחוזה הפוגע בערכים החברתיים במדינת ישראל ועל כן בית משפט לא יתן ידו לכך. (תמ"ש (תל אביב) 65010/96, תמ"ש (ירושלים) 26010/97 ועוד רבים אחרים).

מרביתם של פסקי הדין שדנו בסוגיה זו קבעו כי ההתחייבות פסולה מעיקרה ויש לבטלה ואז הן האם והן הערבים הופטרו מהתחייבותם. מיעוטם של פסקי הדין קבע כי הערבים יעמדו בהתחייבותם או דחו את החיוב עד למועד בו האם תעשיר. המגמה כיום היא לא לאפשר להורים לעשות "עסקאות" על גב ועל חשבון הילדים. מגמה זו הולכה וגברה עם הקמת בתי המשפט לענייני משפחה, וככל שניתנים יותר ויותר פסקי דין בנושא מתבססת ומעמיקה הלכה זו.

גישה זו מעבירה מסר חשוב ביותר. כחברה, אנו מגלים ערנות להגנה ולשמירה על זכויות החלשים ואלו הזקוקים להגנתנו. ילדים הינם חלק מהאוכלוסיה הזקוקה להגנה במובנים רבים ורחבים. אלו חלק מעקרונות היסוד של מדינת ישראל וככאלה יש חשיבות לעיגונם בפסיקה ואפילו בחקיקה.

מופיע בקטגוריות שאלות ותשובות | סגור לתגובות

הרחבת חובתם של הורים לכלכל את ילדיהם בתקופת השירות הצבאי

פורסם ב-17 באוגוסט 2009 – 13:49 | מאת admin

הצעת חוק שהגישה ח"כ ענת מאור ואשר עברה בקריאה ראשונה בכנסת במחצית השניה של חודש יוני עוסקת בתשלום מזונות לילדים עד גיל 22. אם תעבור הצעת החוק בקריאה שניה ושלישית יהיה בכך כדי לשנות את המצב החוקי הקיים.

בתמצית, חובת המזונות תורחב ותקופת תשלום המזונות – תוארך. הצעת החוק מבקשת להרחיב את חובת המזונות במלואה לגבי ילד או ילדה עד גיל 21 הלומדים במוסד חינוכי על יסודי (מכללה, אוניברסיטה וכו') ולגבי ילד או ילדה עד גיל 22 המשרתים בשירות סדיר או בשירות לאומי.

בדברי ההסבר להצעת החוק מובהר כי החוק מוצע מתוך מודעות לבעיה הקשה הנוצרת מהמצב החוקי הקיים לפיו חובת המזונות נפסקת בגיל 18 שנים, הפוגעת במיוחד בחיילים ובחיילות שהוריהם גרושים או חיים בנפרד ומתוך תחושת חובה עמוקה לדור העתיד. המציאות במדינת ישראל היא שבנים ובנות משרתים בצבא בין שנתיים לשלוש שנים, ובתקופה זו אין ביכולתם לכלכל את עצמם. קיים איסור לעבוד ללא רשות בתקופת השירות הצבאי ורשות כזו ניתנת רק במקרים חריגים, כאשר מדובר בחייל או חיילת הבאים ממשפחה ברמה סוציו-אקונומית נמוכה ביותר.

בתקופה זו נסמכים הילדים על שולחן הוריהם. כאשר ההורים ביחסים תקינים השאלה האם מסייעים לילד חייל או לא, כלל אינה עולה. כמובן מאליו מספקים ההורים לילד מזון, מקום לינה, קונים לו ביגוד והנעלה ונותנים לו דמי כיס לבילויים כפי שידם משגת. הבעיה מתעוררת כאשר ההורים גרושים או חיים בנפרד וכל אחד מהם מבקש להטיל את פרנסת החייל או החיילת על זולתו.

עד לפני מספר שנים החיוב במזונות פסק בגיל 18 או לכל היותר עם סיום כיתה י"ב. לפני מספר שנים קבע בית המשפט העליון בע"א 4480/93, הידוע כהלכת קירשנר תקדים, ובפסק דינו חייב אב לשלם מזונות לילדיו – בשיעור של שליש מסכום המזונות הרגיל – לכל תקופת השירות הצבאי.

בית המשפט קבע כי קביעת גיל 18 – הוא גיל הבגרות – מסמן את סיום התלות המשפטית בין ילד להורהו וקביעת החוק אינה שרירותית, אלא משקפת יחס ערכי של החברה והמערכת המשפטית בשאלה זו, וכי שאלת תקופת התלות בין הורה לילד היא שאלה שהמערכת המשפטית צריכה ליתן עליה את הדעת. המענה לשאלה צריך לקחת בחשבון שיקולים שונים הנוגעים למבנה החברה, רמתם הסוציו-אקונומית של תושביה, דת, מסורת, מנהגי החברה וכו'. עוד קבע בית המשפט העליון כי המערכת המשפטית צריכה להיות קשובה לתמורות במבנה ובהתנהגות החברה.

אחד מאותם שיקולים שיש לקחת בחשבון במדינת ישראל היא עובדת שירותם הצבאי של צעירים במשך שנתיים או שלוש שנים. צעיר בגיל צבא אינו יכול לפרנס עצמו והמשכורת הצבאית הנמוכה אין בה כדי לספק את כל צרכיו. גם שלטונות הצבא מניחים כי החיילים סמוכים על שולחן הוריהם, לפחות לעניין המדור בעת חופשותיהם או לגבי אלה המשרתים "קרוב לבית" ואין להם מגורים במחנה.

גם פרופ' א. רוזן-צבי ז"ל, בספרו "דיני המשפחה בישראל", בעמ' 163 כותב כי ילד שבגר ועושה את שירותו הצבאי אינו יוצא מביתו של ההורה-המשמורן בהגיעו לגיל הבגירות. גם בעת שירותו הצבאי נושא ההורה-המשמורן בהוצאות הילד, המטילות עליו מעמסה כספית לא מבוטלת, ועל כן ניתן היה לצפות, כי המציאות הישראלית המיוחדת תילקח בחשבון.

על כן פסק בית המשפט העליון כי יש מקום לפסוק לחיילים שליש מהמזונות שהיו משולמים כמזונות עובר למועד הגיוס. לאחר מתן פסק הדין התקדימי של בית המשפט העליון, נהגו בתי המשפט לענייני משפחה לפסוק מזונות לתקופת השירות הצבאי כדבר שבשיגרה.

פסק דין חדש שניתן בשבועות האחרונים על ידי כב' השופט שוחט מבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן בתמ"ש 100660/98 מבהיר כי עדיין נתון הדבר לשיקול דעתו של השופט היושב בדין וכי החיוב במזונות לבן או בת שהינם חיילים בשירות חובה, אינו דבר אוטומטי ומובן מאליו. פסק הדין קובע כי על פי ההלכה שנקבעה בע"א 4480/93 הנ"ל, חובתו של אב לזון את בנו או בתו המשרתים בצה"ל נובעת מהחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט – 1959. ילד העונה על תנאי הנזקקות הקבועים בסעיף 5 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט – 1959, זכאי למזונות מהוריו.

הוראת סעיף 5 לחוק קובעת כי בגיר התובע מזונות צריך לשכנע את בית המשפט כי אין ביכולתו לכלכל את עצמו ואין ביכולתו לספק את צרכיו "מעבודה או ממקור אחר", וכן כי ההורה הנתבע למזונות יש ביכולתו לספק הן את צרכי עצמו והן את צרכי הילד הבגיר התובע מזונות.

בית המשפט לענייני משפחה בחן את העובדות הספציפיות של המקרה בהתחשב בחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט – 1959 והגיע למסקנה כי לא יהיה זה נכון לפסוק כנגד האב מזונות לחיילת. החיילת תבעה את אביה למזונות של 2,500 ש"ח. משכורתה של החיילת היתה נכון ליום הגשת התביעה 320 ש"ח המשולמים על ידי צה"ל. החיילת לא הוכיחה כי דרשה מצה"ל לאפשר לה לעבוד וכי נענתה בסרוב. החיילת טענה כי אביה עובד כנהג מונית וכן משתכר מקצבאות שונות של הביטוח הלאומי. הנתבע -האב טען בכתב הגנתו כי הוא נכה המתקיים מקצבת הביטוח הלאומי וכי מלבד קצבת הנכות אין לא הכנסה נוספת. האב המציא לבית המשפט אישורים המעידים על מצב בריאות לקוי. כמו כן טען הנתבע כי הינו חסר רכוש וגרסתו לא נסתרה. אמה של החיילת עובדת כגננת מוסמכת ומשתכרת כ-4,300 ש"ח נטו לחודש.

בנסיבות העניין ובמיוחד לאור מצבו הכלכלי של האב נדחתה התביעה כנגדו, והוא לא חויב במזונות בתו. חשוב להבהיר כי במידה ומדובר בילדים שהינם קטינים מחובתו של אב לזון אותם קודם שהוא מספק את צורכי עצמו, וחובתו כלפי ילדיו הקטינים הינה אבסולוטית וקודמת לכל, אפילו לזכותו של אדם לספק לעצמו מזון ולקורת גג. אין זה כך כשמדובר במזונות חייל או חיילת. בית המשפט בודק קודם כל אם יש ביכולת האב לפרנס את עצמו ורק לאחר שסיפק את צרכיו ורק אם ידו משגת – הוא יחוייב לפרנס את בנו או בתו המשרתים בשירות חובה.

הצעת החוק החדשה – שטרם עברה קריאה שניה ושלישית – עשויה לשנות את המצב הקיים ולהביא לפסיקה שונה של בתי המשפט בנוגע לחיוב מזונות חיילים וילדים הממשיכים בלימודים על יסודיים, הן באשר למהות החיוב, והן באשר לגובה החיוב, שכיום לכל היותר ובמקרה הטוב, עומד על שליש מהמזונות הרגילים.

מופיע בקטגוריות שאלות ותשובות | סגור לתגובות

האם יכולה אשה שננטשה על ידי בן זוגה לקבל פיצוי כספי על הפרת חוזה הנישואין, האם יכול גבר שנבגד לתבוע פיצויי נזיקין מאשתו?

פורסם ב-17 באוגוסט 2009 – 13:44 | מאת admin

יש פיצוי על הפרת הבטחת נישואין. אין פיצוי על חיי נישואין כושלים ואומללים.

העילה של הפרת הבטחת נישואין מקורה בדיני החוזים האנגליים וגם לאחר חקיקת חוק החוזים הישראלי, הכירו בתי המשפט בעילה זו. אשה שנעזבה על ידי ארוסה בסמוך לחתונה, וגבר שאשתו לעתיד חזרה בה מרצונה להתחתן עמו – יכולים לתבוע פיצוי כספי עקב עצם הפרת ההבטחה, הנזקים הכספיים שנגרמו להם, ועוגמת הנפש המרובה הכרוכה בביטול החתונה.

מדובר בתביעה חוזית להבדיל מתביעת נזיקין בעילת תרמית או מצג-שווא ולפיכך, אפשר לזכות לפיצוי בגין הפרת הבטחת נישואין גם בהיעדר כל כוונה לרמות מצד המבטיח שהפר את ההבטחה. אין צורך בכוונה רעה של הצד החוזר בו מרצונו להתחתן כדי לזכות בפיצוי בגין הפרת הבטחת נישואין.

תנאי ראשוני לביסוס עילה זאת, כמו לגבי כל הפרת חוזה, הוא הוכחה כי היתה הצעה או הבטחה שהתקבלו על ידי הצד השני, כפי שנדרש ליצירת יחסים חוזיים על פי סעיף 2 לחוק החוזים. הבעיה העקרונית בהוכחת הבטחות או הסכמים מסוג זה היא כי עצם הבטחת נישואין הינה בדרך כלל עניין ש"בינו לבינה" והיא אינה כתובה או ניתנת להוכחה כמו הסכמים מסחריים. לכן, יש לבחון את הראיות הנסיבתיות של מתן ההבטחה ולבחון כיצד ההבטחה התבטאה בפועל.

לעיתים ההצעה נשארת סודם הפרטי של בני הזוג ולעיתים ישנן ראיות חותכות כמו שיתוף בני המשפחה, עריכת טכס אירושין, פניה לאולם חתונות ואף עיצוב הזמנות לחתונה. נטיית בתי המשפט היא לקבוע כי הפיצוי על הפרת הבטחת נישואין צריך להיות צנוע ביותר וישנם שופטים התומכים בביטולה המוחלט של העילה כעילת תביעה. אין ספק כי ניכרת בפסיקת בתי המשפט אפליית הגבר, וכי רק נשים יכולות לזכות בפיצוי ממשי בתביעה זו. נטיית בתי המשפט היא לקבוע כי נסיון החיים מראה שהפרת הבטחת נישואין גורמת בדרך כלל נזק כללי חמור יותר לאשה מאשר לגבר. לעומת האפשרות לקבל פיצוי – הגם צנוע – בגין הפרת הבטחת נישואין בתי המשפט לא הכירו כלל בעילה הנובעת מאומללות חיי נישואין, נטישה או בגידה.

בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה, נדחתה על הסף תביעתו של גבר שאשתו בגדה בו ולאחר מכן נטשה אותו, תוך שהיא גורמת לו עוגמת נפש רבה, וערעור מצבו הנפשי.

נוצר מצב אבסורדי שאשה או גבר שננטשו ערב החתונה יזכו בפיצוי כספי של כמה עשרות אלפי שקלים, ולעומתם אשה או גבר שסבלו מאד במהלך חיי הנישואין, ננטשו ונבגדו אינם זכאים לפיצוי כלשהו בגין הסבל שהיה מנת חלקם שנים רבות.

מופיע בקטגוריות שאלות ותשובות | סגור לתגובות