על גירושין – אל תאמינו לספר
פורסם בתאריך 16 באוגוסט 2009 – 23:49 | מאת admin
מאת: ורדה רזיאל ז'קונט
ספרה החדש של ג'ודית ולרשטיין "גירושים והשפעתם על הילדים בבגרותם" (הוצאת מטר) מעורר תמיהה.
ולרשטיין קובעת בבטחון רב שילדי גרושין סובלים מבעיות רבות בבגרותם והם סובלים הרבה יותר מילדים שצמחו בחיק משפחות בלתי מאושרות ואפילו אלימות שבהן ההורים לא התגרשו. ולרשטיין כותבת על ילדי הגרושין כי "בשעה שהם מתחילים לחפש אהבה, אינטימיות ומחויבות אין להם תמונה פנימית של יחסים יציבים בין גבר לאשה, ויש להם זכרונות על כשלונם של הוריהם להתמיד בנישואים, והשברים הללו מחבלים חבלה קשה בנסיונותיהם למצוא קשר יציב, וכך הם מתנסים בשברון לב ואף בייאוש… הם מתלוננים על כך שהם לא מוכנים ליחסים בין שני אנשים מבוגרים, ועל כך שהם לא ראו מעולם גבר ואשה בקשר הרמוני… רבים מהם מתחברים בסופו של דבר לבן/ בת זוג בעיתים מאד, במערכת יחסים שדינה נחרץ כבר באיבה".
לעומת זאת, מעלה ולרשטיין על נס את ילדיהם שגדלו במשפחות אומללות או אלימות ש"הבינו בצורה נכונה את הדרישות ואת הויתורים הנדרשים כדי לקיים קשר חזק. יש להם זכרונות כיצד הוריהם התאמצו והתגברו על חילוקי דעות, וכיצד הם שיתפו פעולה ביניהם בעיתות משבר. הם מפתחים במוחם רעיון כללי על סוג האדם שאתו הם רוצים להתחתן, והדב החשוב ביותר הוא שהם לא ציפו מראש לכשלון".
עם כל הכבוד שכולנו נוטים לחלוק למומחים (וולרשטיין נחשבת למומחית בתחום הגרושין), הדברים נשמעים מוקצנים ופשטנים. בגליון האחרון של "פסיכולוגיה היום" מובאים ממצאים של מחקר רב משתתפים שהצביע על כך שהגורם הקובע יותר מכל הוא מוצלחותו של ההורה במילוי תפקידו כלפי הילד. "הורה מוצלח יכול להיות גרוש או בכלל לא נשוי וילדיו יפתחו אישיות מוצלחת לא פחות מילדים שבאו ממשפחות בעלות שני הורים" – כך מסכם המחקר.
גם בנסיוני שלי ביעוץ ובמפגש עם מספר גדול מאד של אנשים ממשפחות גרושות וכן ממשפחות אומללות שלא נפרדו, מצאתי שלפחות חלק מילדי המשפחות הגרושות קיבלו דוגמא של השתחררות מקשר רע; חלקם זכה לראות את הוריהם הגרושים או אחד משניהם מוצא קשר טוב יותר. במקרים רבים הם יודעים שגרושין אינם סוף העולם, (ולכן גם נישואין הם לא תמיד דבר שחייבים לפחד ממנו, כי אינם מהווים מלכודת נצחית). חלקם לומד לכבד את האומץ של הוריו לחפש אהבה מאושרת. לעומת זאת אנשים רבים שגדלו במשפחות אומללות חיים בבגרותם את הסלידה כלפי אורח החיים של הוריהם, ופחד גדול מחזרה על הדפוס הכובל שמתוכו הוריהם לא הצליחו להחלץ. במקרים רבים התיחסותם כלפי זוגיות היא שלילית, כי הם רואים בה מלכודת חסרת מוצא שבה החיים הם סחי ומאוס של שעבוד, השפלה, חיכוכים בלתי פוסקים ועיוות יומיומי.
ולרשטיין כותבת על פחדיהם של ילדי הגרושין: "תמיד נותרים בתוכם שרידים קשים – פחד מאבדן, פחד משינוי ופחד מאסון שממשמש ובא, בייחוד כשהדברים מתנהלים למישרין". תוך כדי קריאה עלתה בי השאלה איך זה שאני, בת להורים שחיו יחדיו בנישואין יציבים לתפארת וקה בכל המכות שהיא מונה? מדוע אני בדיוק כזאת, עונה על כל האפיונים של ילדי הגרושין: משחר נעורי הייתי בטוחה שלא אמצא את בן הזוג המתאים לי; לא היתה במוחי שמץ של תמונה אפשרית אודות חיי הזוגיים העתידיים; במשך שנים רבות בחרתי בבני זוג בלתי מתאימים; כאשר חייתי תקופות טובות רעדתי מפחד שהן עומדות להיגמר בכל רגע, בכלל לא האמנתי שיש סיכוי שאהיה מאושרת, והייתי בטוחה שאם אמצא את בן הזוג המתאים לי אז בוודאי באותו רגע אחלה במחלה ממאירה או שהוא ימות לי.
כאמור, אילו הייתי אני הדוגמא היחידה, לא הייתי טורחת לכתוב רשימה זו. לאור מחקרים אחרים ומפגשים עם אנשים כה רבים המפריכים את ממצאיה של ולרשטיין לכל הכיוונים – האם יתכן שבמחקריה היא סימנה את העיגול סביב המטרה?
לא ניתן להוסיף תגובה.