ורדה רזיאל ז'קונט

בעקבות רבות מרשימותיי אודות הסיכוי של אשה להיות מאושרת ללא בן-זוג, פנו אלי כמה מקוראותי בבקשה לתת הסבר: איך עושים את זה? כמה קל לדבר על כך, להטיף, להצהיר, אבל איך אשה שאין לה בן זוג תרגיש שהיא נהנית מחייה בלי לסבול תחושת החמצה?

אינני הראשונה שמנסה לענות על שאלה זו. כבר לפני עשרים שנה, התפרסם בהוצאת "כנרת", ספרה של פנלופה ראשנהוף "למה נדמה לי שאני לא שווה כלום בלי גבר" והספר בהחלט מומלץ וראוי, אבל אני אתן כאן את תשובתי האישית ואתחיל דווקא מהשלילה: בתקופה שסמוכה לפרידה רומנטית, תמיד קשה להרגיש טוב.

צריך לתת זמן להחלמה. גם אשה שחפצה במשפחה וילדים, תתקשה למצוא מנוח לנפשה עד שתגשים אחת מהצורות המשפחתיות האפשריות. משום כך, מי שחשוב לה להגשים את האמהות - אסור לה לוותר על כך, בין אם באמצעות נישואין של פשרה (ואחר כך גירושין) או באמצעות אמהות ללא נישואין.

הדבר השני הוא כמובן עבודה עצמית רצינית ביותר, שתביא לוויתור על הרעיון ש"אשה עם גבר שווה יותר מאשה בלי גבר".

כלומר- כל עוד הערכתנו העצמית תלויה בקיומה של זוגיות, אין לנו שום סיכוי להשתחרר ולהעריך את עצמנו כבני אדם הזכאים לאושר.

מובן שבמקרים רבים מודעות כזאת מותנית גם בסביבה חברתית שמשדרת שדרים מהסוג ה"נכון".

לאשה בגפה, המוקפת אך ורק בנשים בעלות בני זוג שתולות את אושרן בזוגיותן, צפויה חוויה בלתי נעימה של נחיתות ובדידות.

מובן שתודעה זו של ערך עצמי תלויה ב"שעורי בית" רציניים וגם בחוויות הצלחה נוספות.

גורם נוסף שאי אפשר בלעדיו הוא תחושה של יכולת ועצמאות כלכלית. כל עוד הבטחון והרווחה הכלכליים תלויים בקיומו של בן זוג- אין לנו סיכוי לבד.

זוהי הסיבה לכך שכבר מגיל צעיר, כדאי שנחנך את עצמנו וכמובן את בנותינו, לא לצפות לבעל העשיר שעליו נוכל לבנות את נוחות חיינו, אלא להשקיע את מיטב כוחותינו ביכולת לרכוש מקצוע ולהשתכר היטב.

התנאי החשוב ביותר הוא סביבה אנושית קרובה ומתגמלת. המצב האידיאלי הוא שילוב של חברות פנויות, זוגות ומשפחות, ידידים גברים וכמובן מערכת משפחתית (אחים, אחיות, ילדים, נכדים והורים). השילוב המגוון הזה הוא לעיתים הרבה יותר משמח ומעשיר מקרבתו של בן-זוג, שלא תמיד יכול לספק צרכים חברתיים ורגשיים.

מי שנהנית מקשרים קרובים ומגוונים, לא תמצא את עצמה בחגים לבד. היא תמיד תמצא שותפים לבילויים ותחביבים. כיוון שהיא יודעת לתת, היא תרגיש משמעותית לגבי אנשים לא מעטים.

והכי חשוב – אדם שאינו חי בתחושת בדידות מכרסמת, יכול להפיק הנאה עצומה גם מן הלבד שלו.

ווכאן מגיעים לעוד תנאי רצוי והוא – מפותחות אישית שמאפשרת להמנע מתחושה של ריקנות ושעמום ומצד שני מאפשרת ליהנות ולהתרגש מיצירה ומצריכת תרבות, בין אם מדובר בריקודים, האזנה למוסיקה, נגינה, ציור, טיולים, או בישול. אנשים בעלי יכול ת רגשית, יכולים לבטא אותה לא רק באהבה זוגית, אלא גם באופנים אחרים, בלי שנשמתם תתייבש.

מובן שלצורך כל אלה דרושה רמה סבירה של איזון נפשי ויכולת לחוות אושר. אנשים רבים תולים את חוסר האושר שלהם, בהעדר בן זוג, אבל על פי רוב, הסיבתיות הפוכה: חוסר היכולת להיות מאושרים, מרחיקה את מרבית החוויות מסבות האושר וגם את הסיכוי למצוא בן-זוג מתאים. נראה שמי שמגשימה את כל הנתונים לעיל- סביר יותר שתמצא ביום מן הימים את בן הזוג הנכון לה, אבל חשוב שהיא לא תראה בכך תנאי הכרחי לאושרה, אלא רק תוספת מקסימה.

ורדה רזיאל ז'קונט

במאמר שהתפרסם לאחרונה באחד העיתונים, נעשה ניסיון לנפץ את מיתוס "הגרושה המאושרת". בריאיון הובאו סיפוריהן הנוגים של שלוש נשים המאוכזבות ממצבן כנשים גרושות. הן מתלוננות על הדברים הבאים:

1. הן לא מצאו אהבה גדולה. אין בשוק החיזורים "סחורה טובה", וכך פוסחת עליהן הזוגיות הנפלאה אליה נכספה נפשן.
2. מצבן הכלכלי השתנה לרעה והן חייבות לעבוד קשה יותר ולעיתים גם להיעזר במשפחה המורחבת.
3. הן מצרות על כך שחברותיהן הנשואות אינן להוטות להזמין אותן לתיבת נוח הזוגית.
4. על פי רוב, באופק ישנה גם התלונה על כך שהבעל לשעבר כבר מזמן מסודר עם בת זוג חדשה.

עדותן העצובה של גרושות אלו שאינן מאושרות במצבן, אמורה לעורר מחשבה ולא למנוע גירושין. מי שמתגרשת מתוך ההנחה שאביר חלומותיה מצפה לה מעבר לפינה, אכן חיה באשליה, ואם זה המניע לגירושיה, היא אכן עושה שגיאה. הגירושין הנכונים נובעים מתוך ההעדפה לחיות לבד מאשר לחיות עם בן זוג שלא רוצים להיות איתו, או שמואס בנו. הסיכוי למצוא אהבה חדשה הוא בבחינת הימור שאי אפשר לסמוך עליו.

גם אם קיים מועמד באופק- אסור להתגרש "בשבילו". הגירושין הנכונים נובעים מתוך החלטה נקיה "נטו", שאין טעם להמשיך ולחיות עם בן הזוג. חלק מהקסם שבחיים ללא בן זוג, הוא בסיכוי שיום אחד יגיע "הנבחר", אבל אסור לתלות את האושר בסיכוי הזה.

למרבה הצער, ישנם מקרים שבהם המצב הכלכלי מכתיב את המשך החיים המשותפים. מרבית הנשים המחליטות להתגרש, יודעות שהפרידה תהיה כרוכה בירידה מסוימת ברמת החיים, אבל הן סבורות שהמחיר הזה עדיין מצדיק את הפסקת החיים עם אדם שלא טוב איתו.

התכווצות העולם החברתי ואיבוד הקרבה עם חברות נשואות הוא ענין הרבה יותר מורכב: מצד אחד, הטענה שהחברות הנשואות רואות בחברה הגרושה "איום" כי היא יכולה "לקחת" את הבעל - זו בדרך כלל טענה נחותה המעידה על כך שלא היתה פה חברות איכותית (אגב, כמה מהחברויות התומכות והיקרות ביותר שלי בתקופת גירושיי, היו עם חברות נשואות, שביתן הפך עבורי לבית שני ומשפחתן- משפחתי, וילדותה של ביתי שזורה ללא הפרד במשחקים עם הילדות של חברותיי הנשואות דווקא).

מאידך, אי אפשר להתעלם מכך ששינוי הסטטוס משנה את המערך החברתי, וזאת תופעה שמקובלת בכל תחומי החיים. גם כשמתחתנים מאבדים חברויות וגם כשהחברות יולדות ומתחילות לדבר על מטרנה וחיתולים, נוצר איבוד ענין הדדי.

במקרים רבים, המצב של אשה פנויה שיוצאת ונפגשת עם גברים, הופך לעיתים ללא רלבנטי לחברתה הנשואה. משום כך, אובדן הקרבה עם חברות נשואות הוא תופעה צפויה והדבר הנכון שאמור לקרות הוא יצירת חברויות חדשות או חידוש חברויות ישנות עם נשים פנויות. אגב, חלק מהחברות הנשואות, עתידות לחזור אל מעגל החברות כאשר משהו ישתנה, שהרי החיים זורמים כל הזמן.

גירושין יכולים להיות מאושרים אם הם נעשים מתוך גישה מפוכחת, אם הקשיים נלקחים בחשבון, אם המתגרשת מוכנה נפשית לתופעות הלוואי ואם אין היא רואה בגירושין פתרון פלא שיביא בעקבותיו "גן עדן".

מאת: ורדה רזיאל ז'קונט

ספרה החדש של ג'ודית ולרשטיין "גירושים והשפעתם על הילדים בבגרותם" (הוצאת מטר) מעורר תמיהה.

ולרשטיין קובעת בבטחון רב שילדי גרושין סובלים מבעיות רבות בבגרותם והם סובלים הרבה יותר מילדים שצמחו בחיק משפחות בלתי מאושרות ואפילו אלימות שבהן ההורים לא התגרשו. ולרשטיין כותבת על ילדי הגרושין כי "בשעה שהם מתחילים לחפש אהבה, אינטימיות ומחויבות אין להם תמונה פנימית של יחסים יציבים בין גבר לאשה, ויש להם זכרונות על כשלונם של הוריהם להתמיד בנישואים, והשברים הללו מחבלים חבלה קשה בנסיונותיהם למצוא קשר יציב, וכך הם מתנסים בשברון לב ואף בייאוש… הם מתלוננים על כך שהם לא מוכנים ליחסים בין שני אנשים מבוגרים, ועל כך שהם לא ראו מעולם גבר ואשה בקשר הרמוני… רבים מהם מתחברים בסופו של דבר לבן/ בת זוג בעיתים מאד, במערכת יחסים שדינה נחרץ כבר באיבה".

לעומת זאת, מעלה ולרשטיין על נס את ילדיהם שגדלו במשפחות אומללות או אלימות ש"הבינו בצורה נכונה את הדרישות ואת הויתורים הנדרשים כדי לקיים קשר חזק. יש להם זכרונות כיצד הוריהם התאמצו והתגברו על חילוקי דעות, וכיצד הם שיתפו פעולה ביניהם בעיתות משבר. הם מפתחים במוחם רעיון כללי על סוג האדם שאתו הם רוצים להתחתן, והדב החשוב ביותר הוא שהם לא ציפו מראש לכשלון".

עם כל הכבוד שכולנו נוטים לחלוק למומחים (וולרשטיין נחשבת למומחית בתחום הגרושין), הדברים נשמעים מוקצנים ופשטנים. בגליון האחרון של "פסיכולוגיה היום" מובאים ממצאים של מחקר רב משתתפים שהצביע על כך שהגורם הקובע יותר מכל הוא מוצלחותו של ההורה במילוי תפקידו כלפי הילד. "הורה מוצלח יכול להיות גרוש או בכלל לא נשוי וילדיו יפתחו אישיות מוצלחת לא פחות מילדים שבאו ממשפחות בעלות שני הורים" – כך מסכם המחקר.

גם בנסיוני שלי ביעוץ ובמפגש עם מספר גדול מאד של אנשים ממשפחות גרושות וכן ממשפחות אומללות שלא נפרדו, מצאתי שלפחות חלק מילדי המשפחות הגרושות קיבלו דוגמא של השתחררות מקשר רע; חלקם זכה לראות את הוריהם הגרושים או אחד משניהם מוצא קשר טוב יותר. במקרים רבים הם יודעים שגרושין אינם סוף העולם, (ולכן גם נישואין הם לא תמיד דבר שחייבים לפחד ממנו, כי אינם מהווים מלכודת נצחית). חלקם לומד לכבד את האומץ של הוריו לחפש אהבה מאושרת. לעומת זאת אנשים רבים שגדלו במשפחות אומללות חיים בבגרותם את הסלידה כלפי אורח החיים של הוריהם, ופחד גדול מחזרה על הדפוס הכובל שמתוכו הוריהם לא הצליחו להחלץ. במקרים רבים התיחסותם כלפי זוגיות היא שלילית, כי הם רואים בה מלכודת חסרת מוצא שבה החיים הם סחי ומאוס של שעבוד, השפלה, חיכוכים בלתי פוסקים ועיוות יומיומי.

ולרשטיין כותבת על פחדיהם של ילדי הגרושין: "תמיד נותרים בתוכם שרידים קשים – פחד מאבדן, פחד משינוי ופחד מאסון שממשמש ובא, בייחוד כשהדברים מתנהלים למישרין". תוך כדי קריאה עלתה בי השאלה איך זה שאני, בת להורים שחיו יחדיו בנישואין יציבים לתפארת וקה בכל המכות שהיא מונה? מדוע אני בדיוק כזאת, עונה על כל האפיונים של ילדי הגרושין: משחר נעורי הייתי בטוחה שלא אמצא את בן הזוג המתאים לי; לא היתה במוחי שמץ של תמונה אפשרית אודות חיי הזוגיים העתידיים; במשך שנים רבות בחרתי בבני זוג בלתי מתאימים; כאשר חייתי תקופות טובות רעדתי מפחד שהן עומדות להיגמר בכל רגע, בכלל לא האמנתי שיש סיכוי שאהיה מאושרת, והייתי בטוחה שאם אמצא את בן הזוג המתאים לי אז בוודאי באותו רגע אחלה במחלה ממאירה או שהוא ימות לי.

כאמור, אילו הייתי אני הדוגמא היחידה, לא הייתי טורחת לכתוב רשימה זו. לאור מחקרים אחרים ומפגשים עם אנשים כה רבים המפריכים את ממצאיה של ולרשטיין לכל הכיוונים – האם יתכן שבמחקריה היא סימנה את העיגול סביב המטרה?

"ללא הפסקה", ידיעות אחרונות", ורדה רזיאל ז'קונט.

לפעמים נשים נשואות אך אומללות, נרתעות מגירושין בגלל תפישתן המעוותת את חייהן של "כל הגרושות האלה".

הן תופשות אותן כמי שנשחקות בשוק בשר אכזרי מבלי למצוא בני זוג, מתרוצצות בין מסיבות פנויים מגעילות לפגישות עיוורות מתסכלות, רוב זמנן עובר עליהן בבדידות מעליבה, ורק לפעמים, מתוך חוסר ברירה, הן מתגודדות כדי לקטר על המחסור בגברים מוצלחים.

מי שמביטה מתוך צינוק חיי הנישואין החוצה, רואה את נוף חיי הגירושין כאומלל, קר, עוין וחסר תוחלת, ולכן מעדיפה להישאר אומללה ליד בן- זוגה.

זוהי תפיסה גורפת מכשילה. אדם נשוי בעל כישורים רגשיים, חברתיים ושכליים, עלול להיות לא ממומש בנישואיו, מתוסכל, ללא אפשרות ביטוי של יכולותיו ביחסי קירבה, ולהרגיש כיצד הוא מחמיץ את חייו.

ואילו אדם גרוש בעל יכולות חברתיות ורגשיות או רצון ללמוד אותן, לא יישאר בודד.

חשוב לנטוש את הנחת היסוד שאדם גרוש הוא בהכרח "לוזר".

אי הצלחה במסגרת נישואין היא תופעה שכיחה ונורמלית. היוזמה לגירושין היא במקרים רבים הצלחה בפני עצמה, שאפשר להיות גאים בה, וגיבוש אורח חיים פורה בתקופת הגירושין הוא משימה אפשרית חשובה לא פחות.

הנחת יסוד מטעה נוספת היא שחיים שלא במסגרת זוגית הם בהכרח פגומים: בילוי עם חברות הוא ביטוי של מסכנות וחוסר ברירה, בלי בן זוג אנו מסכנות, בודדות, חסרות אונים, משועממות.

כל זה נכון לגבי גרושות שאינן יודעות כיצד לשקם את חייהן. יש חיי גירושין אחרים, נכונים ועשירים יותר, שבהם גיבוש האישיות ותכני- חיים נוספים, עומדים במרכז.

עד לפני כמה עשרות שנים, נשים בודדות הרגישו כמו נכות: בדרך כלל הן לא נהגו במכונית וכושר התנועה שלהן היה מוגבל. הן סבלו מחוסר ב"יד של גבר", כיוון ששירותי התיקונים והשליחויות לא היו מפותחים. הן הדירו את רגליהן ממקומות בילוי ובידור, כיוון שלא היה נהוג לצאת לבד או בחברה נשית.

המצב כיום שונה לחלוטין. נשים יכולות להיראות יחד במקומות בילוי מבלי להרגיש לוזריות, ובכלל, אשה גרושה כבר איננה אחת ממיעוט משוקץ ומושמץ. היא יכולה לשאוף להימנות עם אלו שהביאו את עצמן למעמד של "גירושין מאושרים".

ברגע שמציאת בן זוג עתידי הופכת לעניין לא דחוף ולא מציק, נפתחות אפשרויות חדשות וניתן לעלות על מסלול התפתחות פורה ומהנה. אשה גרושה בעלת יוזמה וכישורים חברתיים, יכולה למצוא לעצמה דרכי השתלבות ודרכי בילוי שתהיינה מעניינות, מספקות ואפילו מסעירות לא פחות מאלו של חברתה הנשואה.

מחקרים מראים שאפילו אלמנות קשישות החיות בגפן, אינן אומללות יחסית לחברותיהן הנשואות. הן מצליחות להתארגן מבחינה חברתית וליהנות מחייהן.

אתגר "הלבד המאושר", אינו עומד בסתירה לאידיאל הזוגיות. לאמיתו של דבר, אחת הדרכים המוצלחות יותר להגיע לזוגיות מאושרת, היא באמצעות גירושין מאושרים, כשלב חשוב ומכובד בפני עצמו, שלא צריך לשאוף לקצר אותו או להימנע ממנו, אלא להיפך, למצות אותו ולהפיק את כל מה שיש לו להציע בדרך לגיבוש והתבגרות.

אני אישית יכולה להעיד כי שמונה עשרה שנות חיי הגירושין שלי, היו מן היפות והפוריות בחיי.

העיקר לעשות כותרת? מאת: ורדה רזיאל ז'קונט

לאחרונה התפרסמה בעיתונות ידיעה האומרת שאחד מתוך שלושה זוגות מתגרשים בישראל.

מנתונים שסיפקה היחידה לסטטיסטיקה של האו"ם מסתבר שבשבדיה מתגרשים ששים וארבעה אחוזים מן האוכלוסיה; בבריטניה – חמישים ושלושה; בארצות הברית – ארבעים ושמונה, אבל בפולין – תשעה עשר אחוז, בספרד – שבעה עשר, באיטליה שנים עשר אחוזים ובטורקיה רק ששה אחוזים . ניתן בקלות לראות שככל שמדובר בארצות מתקדמות, עשירות וחילוניות יותר, מתגרשים בהן יותר זוגות.

כמובן שאפשר לבכות את השפעתה השלילית של הקידמה על חיי המשפחה, אבל אפשר לראות זאת לגמרי אחרת: תוחלת החיים המתארכת ורמת החיים הגבוהה של אנשים מאפשרת להם לפרק מערכות זוגיות גרועות ולקבל הזדמנות נוספת לפרק חיים חדש, אולי מאושר יותר.

ומה עם הילדים? לא כל המתגרשים הם בהכרח הורים לילדים קטנים. ניתן לשער שחלקם זוגות ללא ילדים, חלקם זוגות שילדיהם גדלו ובגרו ואף עזבו את הבית, ובכל זאת, כדאי לחזור בהזדמנות זאת אל אותו מחקר ישראלי שזכה לכותרות שמנות בעיתונים לפני כמה חדשים: "גירושי הורים מגדילים סיכויי ילדיהם למחלות נפש בגיל הבגרות".

רק באותיות קטנות, אחרי הכותרת השמנה המזהירה מפני גירושין, מתברר מתוכן הידיעה שאלה שלקו בנפשם היו בעיקר ילדים שהוריהם התגרשו לפני שמלאו להם תשע, ונשארו עם האב, בעוד שהאם יצאה מן הבית.

מסתבר אם כך שמדובר היה במקרים חריגים, קיצוניים ובלתי אופיניים: בארץ מקובל שילדים רכים נשארים עם אמם. כדי שילדים קטנים לא יישארו עם אמם והאימא תעזוב את הבית דרושות נסיבות חריגות, כך שמדובר בגירושין קשים על רקע יוצא דופן, או של אמהות בעייתית, או של זוגיות אלימה שלא הותירה לאם ברירה אלא לברוח על נפשה.

מכאן שאולי החולי הנפשי של הנחקרים קשור יותר לאישיות ההורים ולמצב משפחתי משברי חריף שקדם לגרושין.

המסקנה היא שאסור להתייחס לתוצאות המחקר הללו כאל תורה מסיני.

כל מי שעוסק במחקר בתחום מדעי החברה יודע שמחקרים שאינם זוכים לתוצאות המצביעות על הבדלים )בין גברים לנשים, ילדי גרושין לילדי משפחות שלמות, וכו'( על פי רוב אינם זוכים להתפרסם בעיתונות המדעית. הקהיליה המחקרית, וכמובן העיתונות, אוהבות מחקרים שיש בהם תוצאה סנסציונית.

כך יכול לקרות שמחקר חריג המעיד על הבדלים מתבלט באופן המצייר מציאות מעוותת, בעוד שעשרות מחקרים אחרים שלא מצאו הבדלים בין ילדי גירושין לילדי משפחות רגילות נגנזים מחוסר עניין לציבור. כתוצאה מכך, אנו מופצצים במסרים מפחידים אודות סיכויי ההשתגעות של ילדי גירושין, ומכאן אפשר בקלות לחזור לימי הבינים. מעכשיו כל מי שחיי הנישואין שלו אינם מאושרים ומבקש להתגרש אפשר יהיה להגיד לו: בגלל שאת/ה רוצה להתגרש – הילד שלך יהיה משוגע לכן עדיף שתישאר נשוי ותסבול! הכללות סוחפות בגנות תהליך הגירושין בדרך כלל מציידות את סרבני הגירושין בנשק קטלני ההופך את מלחמת הגירושין להרסנית פי כמה, וכך הנבואה האכזרית על נזקי הגירושין אמנם מגשימה את עצמה.

כיום כבר ידוע שיש גירושין ויש גירושין: יש גירושין שקטים, ידידותיים, תוך שיתוף פעולה בין ההורים, שפגיעתם בילדיהם מזערית וחולפת עם הזמן. ויש גירושין רוויי מלחמות והתנכלויות, הכוללים התרחקות ו/או הידרדרות נפשית של אחד ההורים או שניהם. כל הכללה סוחפת מידי אודות השפעת גירושין על ילדים דינה להיות שטחית וחסרת אחריות.

מתוך "ללא הפסקה" מאת ורדה רזיאל ז'קונט.

בדרך כלל, אנשים מנסים להשפיע על הסובבים אותם שלא להתגרש.

העצה המיידית היא על פי רוב: "לעבוד על הקשר" ולהתייחס לרצון הפרידה כאל משבר זמני.

דווקא משום שאנשים נוטים להפיק מתוכם תגובה אוטומטית שנועדה להגן על הזוגיות, ומשתמשים במגוון סיבות יצוקות בבטון נגד פירוק הנישואין.

אציג כאן את ההנמקות המנוגדות, אלו שתומכות במשאלתו של אדם לפרק את נישואיו המתסכלים:

1. אם הרצון בפרידה מתבשל זמן רב, קשה להאמין שמדובר במשבר חולף. יש אנשים שכל חיי הנישואין שלהם הם סידרה של משברים חולפים והשורה התחתונה היא אומללות מתמשכת.
2. הסיכוי לשנות זוגיות ותיקה כושלת הוא קלוש. אנשים מתקשים להשתנות ומערכת יחסים היא ישות עוד יותר סרבנית לשינוי.
3. בן זוג שמפחד מפרידה עושה מאמצים ענקיים להשתפר, אבל אם השיפור לא נובע מצורך פנימי שלו, הרי ברגע שיירגע מפחדיו – ישוב לסורו. משום כך, בדרך כלל קשה לשפר נישואין כושלים.
4. הטענות "אין יחסים מושלמים" ו"אחרי כל כך הרבה שנים אי אפשר לצפות להתלהבות, הן חסרות הן חסרות משמעות לגבי אדם שחי במחסור רגשי ובתסכול תמידי. גם אם יחסים מושלמים הן תופעה נדירה, קיימים יחסים טובים שיכולים להסב אושר וסיפוק. אחרי הרבה שנים של חיים משותפים, עדיין יש לאדם זכות להרגיש טוב עם מי שאמור להיות הקרוב אליו ביותר.
5. הטענה: "אף אחד לא מחכה לך בחוץ" נכונה, ואפילו כאשר קיימת אשליה שמישהו מחכה, עלול להתברר שהוא לא מתאים או לא באמת מעוניין. לא כל פרידה מתבססת על ההנחה שיימצא בן זוג חלופי. ובכל זאת, החיים לבד יכולים להיות הרבה פחות חולניים מהחיים במחיצתו של בן-זוג מתסכל.
6. הטענה: "החיים הם לא פיקניק" נכונה אף היא, אבל הקושי של ההתמודדות עם חיים לבד יכול לפתח ולבנות. הקושי של חיים בזוגיות מתסכלת הוא בדרך כלל הרסני, ונוטה לפתח מגוון תופעות קשות: דיכאון, חרדה, אובססיות, התמכרויות, קנאה מטורפת ובזבזנות כפייתית.
7. הטענה "אתה חלש ותישבר אם תשאר לבד" (וכנ"ל לגבי האישה) יכולה להיות נכונה, אבל ישנם אנשים שדווקא היחסים הזוגיים מחלישים אותם. האנשים האלה יכולים להתחזק רק אחרי שהם משתחררים ממערכת זוגית קשה ואז ימצאו בעצמם את התעוזה להגשים חלומות שויתרו עליהם בתקופת "החיים בכלוב".
8. הטענה "גם אתה לא מושלם", אינה רלבנטית. אנשים לא חייבים להיות מושלמים כדי להגיע לאושר בזוגיות. הם צריכים לחפש את הלא-מושלמים המתאימים להם.
9. "ומה בנוגע לנזק שייגרם לילדים?". נכון שגירושין גורמים סבל, אבל ילדים יכולים להחלים מהמשבר בעוד שאין דרך לשקם חיים אומללים ב"מלכודת העכברים" של נישואין רעים. ילדים גדלים ועוזבים את הבית, בונים את חייהם ולעיתים כבר יצאו מהבית והתחילו בבניית הקן האישי שלהם. לעומתם, הורה הנשאר להזדקן עם בן-זוג לא רצוי, לוקה בבדידות. הסבל שנגרם למשפחה המורחבת, אינו ניתן להשוואה לסבל שנגרם לאדם שמחמיץ את חייו. אני לא מאיצה במתוסכלי הנישואין לרוץ מיד ולהתגרש, אלא רוצה לחזק אותם נגד המתקפה הנמרצת מדי של "שומרי הזוגיות". פרידה היא עניין רציני שיש לשקול בזהירות מרובה, אבל אין טעם לפסול אותה על הסף. לפעמים זוהי הדרך היחידה להנצל. לפעמים, לא תמיד.