גירושין – צוואות וירושות

חוק הירושה התשכ"ה – 1965 קובע כי במות אדם יעבור רכושו לבן זוגו ולילדיו.

בן הזוג יורש מחצית מרכושו של הנפטר, וילדיו (או נכדיו אם אין לו ילדים) חולקם במחצית השניה בחלקים שווים ביניהם.

באם לנפטר לא היו ילדים או נכדים יורש בן הזוג – מחצית, והורי הנפטר – מחצית.

באם לנפטר לא היו ילדים, נכדים או בעיצומו לערוך צוואה. מטבע הדברים אדם העומד להתגרש ו/או להיפרד מבן זוגו אינו מעונין להוריש לו את רכושו, הן מחמת שפסק לאהוב את בן זוגו, והן עקב כך שיש לו רגשות זעם/קנאה/כעס/טינה וכיוצ"ב כלפי בן הזוג.

סביר להניח כי גבר או אשה העומדים בפני גירושין או פירוד יחפצו להבטיח את עתידם של ילדיהם או להבטיח נתח מהרכוש לבן הזוג העתידי עמו הם עומדים לחלוק את חייהם ו/או שלמענו הם מתגרשים.

צוואה תבטיח כי הרכוש לא יפול לידיו של בן הזוג שהפסיק להיות אהוב.

צוואה ניתן לערוך במספר אופנים:

• צוואה בעדים, שהיא צורת הצוואה הנפוצה ביותר, לפיה חותמים המצווה ושני עדים על הצוואה, בנוכחות המצווה.
• צוואה בכתב יד הנערכת בכתב ידו של המצווה ונחתמת על ידו בצירוף תאריך החתימה.
• צוואה בפני רשות הנערכת בפני שופט או רשם.
• צוואת שכיב מירע הנמסרת בעל פה על ידי אדם העומד בפני מוות מיידי.

החוק דורש כי צוואות תעשנה מרצון חופשי וללא השפעה ו/או כפיה בלתי הוגנים ו/או לחץ של הנהנה על המצווה.

עריכת צוואה רצויה ביותר כאשר בן אדם חי עם ידוע/ה בציבור כאשר הוא עוד נשוי לבן זוגו "על הנייר" וטרם הצליח להשיג את הגט. במצב כזה החוק קובע כי היורש הוא בן הזוג החוקי ולא הידוע/ה בציבור. ניתן לשנות הוראה חוקית זו על ידי עריכת צוואה שבה אדם מוריש את רכושו לידוע/ה בציבור שלו במקום לבן זוגו, וכך מונע מרכושו להגיע לאחר מותו לידיים לא רצויות.

גירושין – סעדי ביניים לאחר גירושין

במסגרת התביעות בבית הדין הרבני ובבית המשפט לענייני משפחה, ניתנים גם סעדי ביניים ואלו הם העיקרים שביניהם:

עיכוב יציאה מן הארץ

סעד זה ניתן הן על ידי בית המשפט לענייני משפחה והן על ידי בית הדין הרבני.

בית המשפט לענייני משפחה נותן סעד זה כנגד ילדים כדי למנוע הברחת קטינים מן הארץ ללא הכמת שני הוריהם, או כנגד מי שחייב במזונות )בדרך כלל האב( על מנת למנוע מצב שבו גבר יברח לחו"ל וישאיר את ילדיו ללא מזונות.

כמו כן ניתן לתת סעד זה גם במסגרת תביעה רכושית כנגד אשה או גבר לפי הענין על מנת למנוע מצב שבו אדם יברח ולא יהיה כנגד מי לנהל את הדיון.

בית הדין הרבני נותן סעד זה כנגד כל אחד מבני הזוג כדי למנוע בריחה לחו"ל והשארת אשה עגונה או גבר ללא גט פיטורין.

סעד זה ניתן לבקש גם בהוצאה לפועל, אם יש פסק דין למזונות אם פסק הדין בעניין רכוש שטרם מומש והימלטות בן הזוג לחו"ל תסכל או תקשה על ביצוע פסק הדין.

עיקול זמני

סעד זה ניתן על כספים או על רכוש )כמו דירה או זכויות סוציאליות וכיוצ"ב נכסים בעלי ערך כלכלי וכספי( כדי להבטיח – בדרך כלל – תשלום מזונות.

על פי תקנות בית המשפט לענייני משפחה ניתן לעקל סכום השווה לשנתיים של תשלום מזונות.

צו מניעה זמני

סעד זה ניתן על מנת למנוע הברחת רכוש מכל מין וסוג שהוא או כספים עד לברור התביעה הרכושית שהוגשה על ידי אחד מבני הזוג )ראה פרק: רכוש וכספים(, שבה הוא טוען לבעלות על הרכוש ו/או הכספים הרשומים על שם בן הזוג האחר.

כל סעדי הביניים נועדו למנוע מצב שצד הזוכה בתביעתו לא יעמוד בפני שוקת שבורה ולא יוכל לממש את פסק הדין, ומטרתם שמירה על המצב הקיים, כלומר, להקפיא את המצב עד למתן פסק דין סופי בתביעות.

משמורת על ילדים אחרי גירושין

המונח משמורת או חזקה מתייחס לאחריות יומיומית לגידולו ולהתפתחותו הנפשית והגופנית של ילד, להתוויית דרך חינוכו, ולדאגה לעתידו.

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב – 1962 , מציב הנחה מקדמית לפיה ייטב לילד/ה להיות בחזקה אמו (משמורת) לפחות עד הגיעו לגיל שש שנים.

בגיל זה זקוקים הילדים לטיפול ולהשגחה צמודים ועל כן מקומם הטבעי הוא אצל האם. בדרך כלל, האם עובדת שעות מועטות יותר ויש לה יותר פנאי להקדיש לילדים, אם כי זוהי הכללה גסה ההולכת ומשתנה.

כיום יותר מאשר בעבר נתקלים אנו באבות אשר מגדלים את ילדיהם למופת, בעוד האם ויתרה עליהם כדי לפתוח בחיים חדשים, או שניתן פסק דין המעדיף את משמורתם אצל האב בשל הימצאותו ראוי יותר לכך.

במקרה בו בית המשפט אינו יכול להכריע בין שני הורים, עוברים ההורים מבחני מסוגלות הורית, ובאמצעות מבדקים נקבע מיהו ההורה המשמורן הראוי יותר.

כאשר סוטים מהעקרון שעל הילד להיות במשמורת אמו נובע הדבר ממצב בו טובת הילד מחייבת זאת.

עקרון הגג הוא טובת הילד אותה יש להעדיף על פני כל שיקול אחר, לרבות רצון או טובת ההורה או ההורים.

התחשבות ברצון הילד יכולה לבוא בין השיקולים שבית המשפט ישקול בקובעו מי יהיה ההורה המשמורן אולם התחשבות בדעתו של הילד וברצונו תעשה רק לגבי ילד בגילאים 14-13 ואילך.

בגיל נמוך יותר ניתן משקל כמעט אפסי לרצונו של הילד.

גירושין – חלוקת רכוש / כסף בעת גירושין

במהלך חיי הנישואין נצבר רכוש על ידי בני הזוג. ישנם מצבים בהם הרכוש כולו או מקצתו נרשמים על שם אחד מבני הזוג.

כך, לדוגמא, בעל המקים חברה במהלך חיי הנישואין עשוי לרשום את מנות החברה על שמו בלבד ברשם החברות , ולאה ייתכן ולא יהיה כל מידע על היקף פעילותה של החברה, על נכסיה, על התחייבותיה וכיוצ"ב.

בעדות מסויימות מקובל מאוד שכל הרכוש נרשם על שם הבעל בלבד.

כך למשל, מרבית המשקים שנחכרו מאת מנהל מקרקעי ישראל או הסוכנות בשנות החמישים למדינה נרשמו על שם הבעל בלבד.

כלום נאמר שבל הרישום בלבד אין לאשה כל זכויות במשק שטיפחה ועיבדה כמה עשרות שנים?

דוגמא אחרת היא נושא הזכויות הסוציאליות שרוכש אדם במקום עבודתו.

מקומות עבודה רבים, כמו השירות הציבורי וחברות גדולות מעניקות הטבות בסכומים נכבדים על ידי חסכון מצטבר בקופות גמל, בביטוחי מנהלים, בקרנות השתלמות, במענקי מחקר, ובאופציות לעובד המועסק על ידן.

זכויות אלה מטבע הדברים רשומות אך ורק עך שם העובד ולא על שם בן זוגו. לעיתים זכויות אלו מגיעות למאות אלפי שקלים ואף למעלה מכך.

העקרון שנקבע על ידי בית המשפט העליון ואשר אומץ בבית המשפט המחוזי ובתי המשפט לענייני משפחה הוא שכל רכוש מכל מין וסוג שהוא אשר נצבר במהלך חיי הנישואין כל עוד בני הזוג חיו תחת קורת גג אחת ונשמר מינימום של חיים משותפים – שייך לשני הצדדים בחלקים שווים, בלא חשיבות על שם מי הוא רשום.

כך למשל, אם בעל עבד כעצמאי משך כל השנים וכדרכם של עצמאים לא חסך מאומה ליום סגריר ואילו האשה עבדה כמורה ומגיעה לה פנסיה עם פרישתה לגימלאות – יהא הבעל זכאי למחצית מאותה הפנסיה שנצברה במהלך החיים המשותפים.

ואותם הדברים נכונים גם למקרה של בעל שמפירות עבודתו חסך ורכש מגרש – תהא האשה זכאית לשוויו של מחצית המגרש.

בתי המשפט מבחינים בין בני זוג שנישאו לפני חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973, לבין בני זוג שנישאו לאחר מועד תחולת החוק (.1.74).

על בני זוג שנישאו לפני מועד תחולתו של חוק יחסי ממון חלה הלכת השיתוף. הלכת השיתוף קובעת שכל מה שנרכש במהלך חיי הנישואין – בלא חשיבות לרישום – שייך לשני בני הזוג גם יחד ובחלקים שווים וזאת עקב המאמץ המשותף של בני הזוג כל אחד בתחומו.

על בני זוג שנישאו אחרי 1.1.74 ואשר חוק יחסי ממון חל עליהם חל משטר של איזון משאבים נדחה.

הזכות לאיזון המשאבים מתקיימת רק בפקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן זוג ורק אז יהיה זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג אשר נצבר במהלך חיי הנישואין.

גם כאן הוחל העקרון שכל מה שנרכש במהלך חיי הנישואין הינו משותף, אולם כאשר מדובר בזוגות שנישאו לאחר 1.1.74 ניתן לתבוע את חלוקת הרכוש המשותף רק עם פקיעת הנישואין.

בכל מקרה כאשר מדובר ברכוש אשר נתקבל על ידי מי מבני הזוג במתנה או בירושה או גימלה המשתלמת כתוצאה מנזק גוף – עקרן השיתוף אינו חל כאן, ורכוש זה או הגימלה שייכים למי שהם רשומים על שמו.

בעבר הבחינו בתי המשפט בין רכוש משפחתי לבין רכוש עסקי. הבחנה זו כבר איננה קיימת כיום. בתי המשפט גם הבחינו בעבר בין דירת המשפחה לבין זכויות סוציאליות שצבר מי מבני הזוג. גם הבחנה זו איננה קיימת כיום.

עד לפני קצת למעלה מעשר שנים סברו בתי המשפט כי זכויות פנסיה, קופות גמל, קרנות למיניהן וכד' שייכות לבן הזוג שצבר אותן במסגרת עבודתו. תפיסה זו השתנתה ואיננה קיימת כיום וכך, אם אדם נשוי לבן זוג אשר צבר במסגרת עבודתו זכויות שונות או שצבר מוניטין עסקי במסגרת עסק עצמאי שהקים וניהל – השווי של נכסים אלו צריך להיות מחולק בין שני בני הזוג, ללא הבחנה בין מי שצבר אותם בפועל, לבין מי שתרם את תרומתו בדרך אחרת למשפחה.

עקרונות אלו מיטיבים בדרך כלל עם האשה אשר נתפסה לאורך כל הפסיקה כ"צד החלש" שיש להגן עליו (אם כי כיום יש חריגים רבים לכך ונשים רבות מפתחות קריירה).

נשים רבות לא יצאו לעבוד והסתפקו בגידול ילדים או עבדו במשרה חלקית ואל עלה בידן לצבור נכסים או זכויות משל עצמן. עקרון הלכת השיתוף או איזון המשאבים הנדחה היטיב עם הנשים כי במרבית המקרים הרכוש הוחזק ונרשם על שם הבעל והוא זה אשר גם עלה בידו לצבור זכויות פנסיוניות ואחרות במסגרת עבודתו.

א. מהם חיוביו של בעל כלפי אשתו ?

בעל חייב במזונות אשתו. אשה איננה חייבת לפרנס את בעלה. החיוב איננו הדדי.

לפי דיני ישראל חייב הבעל לתת לאשתו את מזונותיה לפני הכלל: "עולה עמו ואינה יורדת עמו".

כאשר הסכינה האשה לרמת חיים מסויימת, היא זכאית להמשיך ולנהוג על פי רמת חיים זו, וחובותו של בעלה לספק לה כל מחסורה לאור מה שהסכינה קודם.

החיוב במזונות איננו רק במובנה הצר של המילה (אוכל) אלא כולל את כל צרכיה האמיתיים של האשה כמו: ביגוד והנעלה, אחזקת רכב, צורכי איפור וקוסמטיקה, תרבות ובילוי, צרכים רפואיים ועוד.

כמו כן חייב הבעל במסגרת חבותו למזונות אשתו, לדאוג לספק לה מדור (קורת גג בשכירות או בבעלות) ואף לשאת בהוצאות החזקת המדור, שכן המדור הוא חלק מן המסגרת הכוללת של המזונות אותם חייב בעל לאשתו.

ב. האם יש להתחשב בכך שהאשה עובדת ויש לה הכנסה מעבודתה

הכלל הוא שכאשר האשה עובדת ומשתכרת למחייתה, זכאי הבעל לטעון כי "מעשה ידיה", יהיו "תחת מזונותיה".

כאשר "מעשה ידיה" של האשה (כלומר הכנסתה מעבודתה מחוץ למשק ביתה) מספקים לה לכיסוי צרכיה, כי אז הבעל פטור מלזון אותה ויכול הוא לומר לה: "צאי מעשה ידיים תחת מזונותייך".

עם זאת, כאשר הכנסתה אינה מספיקה לה, כי אז חייב בעלה להוסיף ולהשלים לה למזונותיה.

ג. האם כאשר בני הזוג אינם חיים יחד זכאית האשה למזונות מבעלה

בדרך כלל אין האשה זכאית למזונות אלא אם היא חיה עם בעלה, אולם לכלל זה יש חריגים רבים.

אם הם חיים בנפרד יש להבחין בין מצב שבו הבעל עזב את הבית או אם האשה עזבה. אם הבעל עזב את הבית זכותה של האשה למזונות איננה נפגעת ואין הבעל יכול להשתחרר מחיוב בטענה שהוא עזב.

אם האשה עזבה את הבית בדרך כלל מפסידה היא את זכותה למזונות שכן חובת הבעל לתת לה את מזונותיה קיימת רק אם היא חיה עמו שכן אם עזבה את הבית אין היא יכולה לקיים את החובות המוטלות עליה כלפיו מתוקף הנישואין.

אולם, אם יצאה האשה את הבית מחמת "טעם מבורר" לא תפסיד את מזונותיה.

טעם מבורר הוא כל סיבה שתראה מוצדקת בעיני בית הדין או בית המשפט כמו: אלימות של הבעל כלפי האשה, יחס רע של הבעל כלפי האשה, התעקשות של הבעל כי תגור עם אמו או בני משפחה אחרים שלו וסיבות נוספות המעכירות את שלוותה ופוגמות בחייה.

אשה אשר קיימה יחס אישות עם גבר אחר או עזבה את בית בעלה בלא סיבה מוצדקת מפסיקה את מזונותיה.

א. חיובו של האב במזונות ילדיו

החובה העיקרית של אב היא לכלכל את ילדיו. לא ניתן לכפות על אב לפגוש את ילדיו, לגלות להם חיבה, לחנך אותם או לאהוב אותם – רק לפרנסם.

על פי הדין אב חייב במזונות ילדיו הקטינים, שהינם מתחת לגיל 18 שנים. באופן עקרוני רק האב מחוייב במזונותיהם של הילדים, אפילו אם הוא עני ואין לו כל הכנסה, ואפילו אין הוא יכול לספק את צורכי מחייתו. חובתו כלפי ילדיו קודמת לזכותו לקיים את עצמו.

המזונות של הילדים כוללים את כל צרכי מחייתם, כאשר הפסיקה מבחינה בין צרכים הכרחיים שהם חיוניים לקיומם של הילדים ובלעדיהם אי אפשר להתקיים, לבין צרכים שהינם מעבר לצרכים ההכר חיים שהינם מדין צדקה והם צרכים עודפים ויש לחייב בהם את האב רק אם ידו משגת.

הצרכים החיונים הם: מזון, הלבשה והנעלה, מקום מגורים ואחזקתו (הקרוי בשפה המקצועית: מדור), צורכי חינוך, צרכים רפואיים.

כ"כ חייב הנתבע לשאת ולשלם דמי טיפול בילדים בגילאים הללו ילדים קטנים זקוקים לסיועה ולטיפולה של האם, בין שהיא מטפלת בעצמה בהם, ובין שמישהו אחר מטפל בהם, בהיותו זרועה הארוכה של האם, ודמי טיפול אלה הינם חלק מהמסגרת הכוללת של המזונות שאותם חייב אב לילדיו הקטינים.

חוגים, שיעורי העשרה, שיעורים פרטיים, בילויים, נסיעות בארץ ובחו"ל, מתנות לימי הולדת וכיוצ"ב הינם צרכים שאינם צרכים הכרחיים וניתן לחייב את האב בהם רק אם יש ביכולתו לממן הוצאות אלה, ורק אם ניתן להוכיח שבעבר נהגו הילדים מרמת חיים כזו.

באופן עקרוני יחוייב אב במזונות "לפי צרכיהם" ולא לפי "עושרו".

הסכום המינימלי שבית המשפט נוהג לפסוק לילד אחד הוא 1,000 ש"ח ולסכום זה נוספות הוצאות המדור, אם האשה והילד מתגוררים בשכר דירה.

לפני כשנתיים ניתן פסק דין תקדימי על ידי כב' השופט גייפמן בבית משפט לענייני משפחה הקובע כי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו ועקרון השוויונית שבו חודר גם לדיני המזונות. פסק הדין מחלק את הצרכים של הילדים לשני מעגלים. המעגל הראשון של הצרכים ההכרחיים החל רק על האב, והמעגל השני – הצרכים שבדין צדקה החלים על אב ועל האם גם יחד.

על פי פסק דין זה יש לצמצם את הגדרתם של הצרכים ההכרחיים החלים רק על האב ולהרחיב את המעגל השני, כך שגם על האם יחולו חיובים בכל הנוגע למזונות ילדיה, וחוסר השיוויוניות - יצומצם ככל האפשר.

ב. חיובה של אם להשתתף במזונות ילדיה – רק מדין צדקה

האם חייבת במזונות הילדים רק מדין צדקה ורק אם ידה משגת להשתתף בצרכיהם אחרי שסיפקה קודם את צרכיה – היא על פי דין צדקה משתווה החובה של האם לזון את הילדים לחובתו של האב החובה מדין צדקה מתממשת ויכולה להתממש, רק אם מוכח שהאשה – האם היא אשה אמידה ובעלת מצב כלכלי שפיר.

ג. החיוב המשפטי במזונות הילדים החל על האב – שונה בגילאים שונים

הדין מבחין בכל הנוגע לחיובו של האב בשלוש קבוצות של גילאים של הילדים.

באשר לילדם שהינם מתחת לגיל שש החיוב על האב הוא אבסולוטי ומוחלט מדין תורה. אב חייב לזון את ילדיו בגין זה בין אם יש להם מקורות הכנסה ורכוש ובן אם לאו.

לגבי ילדים שהינם מעל לגיל 6 שנים ולמטה מגיל 15 שנה, אביהם חייב לזון אותם מכח תקנות חכמים ותקנות בי"ד (תקנות הרבנות הראשית לא"י משנת תש"ד). מוטלת חובה על האב את ילדיו בגילאים הללו כדי מילוי כל צרכיהם החיונים – הכרחיים, וחובה זו היא מעין חובה אבסולוטית.

באשר לילדים שמעל גיל 15 שנים החיוב לפרנס אותם הינו מ"דין צדקה". מחובתו של האב (ואם האם אמידה גם היא מחוייבת) לממן את צרכיו של ילד בגילאים שבין 15 ל- 18.

ילדים בגילאים הללו לומדים בדרך כלל בב"ס תיכון. ומן הראוי לאפשר להם לסיים חוק לימודיהם התיכוניים , שהרי השלמת לימודי התיכון, מהווה מעין "שער כניסה" לחיים הבוגרים, והכלל הוא שאין עוקרים ילד מהלימודים אלה ובית משפט לא יקבל טיעון שיש ביכולת ילדים בגיל זה לעבוד ולפרנס את עצמם.

ד. חובת המדור

כאמור לעיל אב חייב גם במדורם של ילדיו. אין הכוונה דווקא לדירה בבעלות אלא כדי לספק מדור יוצא האב ידי חובתו גם בהשתתפות בשכר דירה של הילדים.

על פי הפסיקה של האב לשאת ב – 30% שכר דירה כאשר מדובר בילד אחד, 40% כאשר ישנם שני ילדים, ו – 50% מעלות שכר הדירה כאשר יש צורך לדאוג לקורת הגג של שלושה ילדים.

לאחרונה התפרסם פסק דין של סגן הנשיא כב' השופט פורת בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, הקובע כי גם כאשר האם רכשה דירה ונטלה על עצמה משכנתא יש לחייב את האב בהשתתפות במדורם של הילדים.

סלע המחלוקת בין הצדדים היה האם ניתן לחייב אב במדור של בנו כאשר האם אינה שוכרת דירה אלא רכשה דירה ומחזירה הלוואת משכנתא. השופט פורת קבע כי גם במקרה זה ניתן לחייב במדור מאחר ומדור הוא חלק מהמזונות שעל האב לשלם לבנו ומאחר והחזר המשכנתא על דירה שנרכשה היא הדרך להבטיח את מדור הילד, יש התחשב במרכיב זה בפסיקת המזונות ויש לחייב את האב בחלקו של הילד בהוצאות המדור. האב חוייב ב – 900 ש"ח נוספים מלבד המזונות.

ה. פסק דין למזונות לעולם אינו סופי

פסק דין למזונות (אי הסכמה בהסכם גירושין בדבר גובה המזונות) לעולם אינם סופיים, וניתן תמיד לפתוח את הנושא ולדון בכך מחדש.

כאשר הורים הסכימו ביניהם – בלא שהיתה כל תביעה ביניהם – על סכם מזונות כלשהו, ניתן להגיש תביעה בשם הקטינים לקביעת מזונותיהם בבית המשפט אף ללא שינוי נסיבות כלשהו, שכן ההסכם נעששה בין ההורים והקטינים לא היו צד לו.

לעיתים אשר החפצה בגט מהיר מסכימה לסכום מזונות נמוך בהסכם הגירושין, ולאחר שקיבלה את הגט המיוחל היא פונה בתביעת מזונות בשם הבן.

עקרון טובת הילד הועדף על פני עקרון קיומם של הסכמים וכך נקבע כי אף אם האם התחייבה בהסכם לסכום מסויים, יכול הילד לעתור לבית המשפט לקביעת סכום גבוה יותר.

פסק דין שניתן על ידי בית המשפט שקבע סכום מסויים למזונות אינו סופי לעולם, וניתן – אם ארע שינוי נסיבות מהותי – לבקש לדון בכך מחדש.

שינוי נסיבות מהותי הוא מקרה שבו אחד מבני הזוג נישא מחדש ונולד ילד או ילדים נוספים, פיטורין מעבודה, התעשרות פתאומית ועוד.

זוגות רבים בארץ חיים יחד תחת קורת גג אחת ללא שנישאו זה לזו. חלק ניכר מזוגות אלה מקיים אורח חיים נורמטיבי, הם מביאים ילדים לעולם, עובדים מתפרנסים וצוברים רכוש זה או אחר.

חלק מזוגות אלו אינו נישא מסיבות דתיות, כמו כהן וגרושה שאינם יכולים להינשא זה לזו חרף רצונם. חלקם האחר לא נישא מבחירה.

זוגות אלו קרויים: "ידועים בציבור" ולמעמד זה של ידועים בציבור התייחסות נפרדת בחקיקה ובפסיקת בתי המשפט.

התנאים לתחולתה של הילכת השיתוף בנכסים בין בני זוג הם קיום אורח חיים תקין ביניהם ומאמץ משותף של שניהם ברכישת הנכסים או, למצער, בניהול משק הבית המשותף ובגידול הילדים (ראה פרק: רכוש וכספים שלעיל), ובהתקיים תנאים אלה עשויה הילכת השיתוף לחול גם על בני זוג החיים יחדיו ללא נישואים.

ברם, העובדה שבני זוג מקיימם חיי צוותא מבלי למסד את הקשר שביניהם באקט פורמלי של נישואין (וביחוד כשהם נוהגים כך מתוך בחירה ולא בשל היותם מנועים מלהנשא) אינה חסרת משמעות.

לעיתים עשויה עובדה זו להעיד על ארעיות הקשר שבין בני הזוג, או על היותו קשר בלתי מחייב, ובכך לשלול כוונת שיתוף בנכסים.

כל מקרה נבחן לגופו ולפי נסיבותיו המיוחדות מטבע הדברים, שאין לקבוע בענין זה כל מסמרות, והכל תלוי בנסיבות הענין. ייתכנו מצבים בהם אנשים יחיו כידועים בציבור, ללא נישואין, מכיוון שהם רוצים "לנסות" זה את זו ולבחון האם יוכלו להתמיד בקשר אמיץ ביניהם.

על כן, ייתכנו מצבים, שבהם עם תחילת החיים המשותפים כידועים בציבור לא יחול שיתוף נכסים בין בני הזוג, אך עם עבור זמן מסויים ועם התייצבות הקשר האישי בין בני הזוג, יחל גם שיתוף נכסים ביניהם, והוא ישתרע על פי גמירת דעתם, לא רק על נכסים חדשים שירכשו אלא גם על אותם נכסים שנרכשו בעבר, בטרם התייצבותו של אותו קשר. אף בעניין זה אין לקבוע מסמרות, שכן הכל תלוי בנסיבות החיים המשותפים כידועים בציבור.

הכלל הוא, כי הנטל הרובץ על ידוע בציבור, הטוען לזכות לשיתוף בנכסי בן זוגו, הוא יותר כבד מן הנטל הרובץ, בנסיבות דומות, על בן זוג נשוי.

טעמו של השוני נעוץ בהבדל שבין רמת המחוייבות ההדדית המאפיינת את קשר הנישואין לבין זהו המאפיינת את הקשר שבין ידועים בציבור, שכן המחויבות הגבוהה הכרוכה בנישואין טבועה במוסד הנישואין עצמו, ולא בנקל יכול מי מבני הזוג להשתחרר ממנה, ואילו רמת המחוייבות שבין בני זוג ידועים בציבור נובעת מנסיבותיו של הקשר במקרה הנתון ותלויה, כל כולה, ברצונותיהם המשתנים של בני הזוג.

שוני נוסף בין בני זוג נשואים לבין ידועים בציבור מתייחס גם לנכסים עסקיים להבדיל מדירת המגורים של בני הזוג.

לעניין החלתה של הילכת השיתוף על בני זוג נשואים, אין מקום להבחנה בין נכסים עסקיים לנכסם ארים אך כאשר מדובר בבני זוג ידועים בציבור, יש צורך בראיה נוספת כלשהי להחלת השיתוף על נכסים עסקים ואין די בחזקת השיתוף לבדה.

דירת המגורים של בני זוג היא בדרך כלל הנכס העיקרי של התא המשפחתי.

לחלק ניכר מהזוגות הנשואים בארץ דירת מגורים השייכת לשני הצדדים, ורשומה על שמם בלשכת רישום המקרקעין (טאבו) במנהל או בחברה משכנת.

כאשר בני זוג עומדים בפני גירושין, ביוזמת אחד מהם או ברצון שניהם, מתעוררת השאלה מה ייעשה בדירת המגורים שלהם.

בני זוג המגיעים להסכם יכולים להחליט כי הדירה תימכר מייד או במועד נדחה שבו הילדים יגדלו מעט.

ישנם מצבים בהם אחד מבני הזוג מוותר על חלקו בדירת המגורים לטובת בן הזוג השני, כלומר "קונה את חרותו" בכסף מלא.

כאשר אין הסכם ואחד הצדדים רוצה לכפות פירוק וגירושין הוא עותר לבית המשפט ומגיש תביעה לפירוק שיתוף, כלומר תביעה למכירת הנכס וחלוקת המחיר שיתקבל בין שני הצדדים.

על פי סעיף 37 לחוק המקרקעין: "כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף". כלומר, כל אדם שהינו בעלים של מקרקעין בשותפות עם אחר, יכול ורשאי בכל עת, לפנות לבית המשפט ולדרוש את מכירתו של הנכס.

ההסתייגות היחידה שיכולה להישמע מבן הזו השני היא החובה להבטיח את מדור הילדים המעוגנת בסעיף 40 א' לחוק המקרקעין.

לבית המשפט סמכות לקבוע כי חלק ממחיר הדירה יישמר בנאמנות אצל צד שלישי על מנת להבטיח את מדורם של הילדים, או לדחות את המכירה למשך מספר שנים בהתקיים תנאים מסויימים אולם בית משפט אינו יכול לשלול מאדם את זכות הקניין שלו, ואינו יכול למנוע ממנו לממש את רכושו ולמכור את דירתו.

במרבית המקרים דירת המגורים נמכרת חרף התנגדותו של אחד מבני הזוג והדבר מאפשר לצד המעוניין להתגרש להפעיל לחץ משמעותי על הצד המסרב, שכן מכירת דירת המגורים הינה אקט מאיים, המערער את היציבות (היחסית, אמנם) ממנה נהנתה המשפחה עד כה.

תביעה כזו הינה קטליזטור המביאה את בני הזוג לנהל מו"מ לצורך חתימה על הסכם גירושין.

מרוץ הסמכויות בין בית הדין הרבני לבית המשפט לענייני משפחה

פעמיים רבות מוכרע גורל התיק לפי השאלה מי משני בני הזוג עשה את המהלך הראשון.

הדעה הרווחת היא כי לגבר עדיף להתדיין בבית הדין הרבני ואילו הערכאה העדיפה לאשה היא בית המשפט לענייני משפחה.

לא תמיד דעה זו נכונה. ישנם מקרים מסויימים בהם לאשה עדיף שהדיון בעניינה ייערך בית הדין הרבני דווקא )ראה לעיל בפרק על הדירה המשותפת( המוסמך ליתן לה סעדים שבית המשפט אינו יכול לתיתם.

במרבית המקרים מנסה גבר העומד בפני הליך הגירושין להזדרז ולהגיש את תביעתו לבית הדין הרבני ומבקש הוא לכרוך בתביעה את נושא הגירושין, מזונות האשה, מזונות הילדים, ומשמורתם. את נושא הדירה יעדיף בדרך כלל הגבר להשאיר לדיון בבית המשפט לענייני משפחה כדי להפעיל לחץ על אשתו באמצעות הסיכון בפניו היא עומדת, שדירת המגורים עומדת להימכר לאלתר.

אשה תעדיף לתבוע את מזונותיה ואת מזונות הילדים בבית המשפט לענייני משפחה, מאחר ובית המשפט פוסק – ברוב המקרים – מזונות גבוהים יותר, ומצמיד אותם למדד, בעוד שבית הדין הרבני פוסק ברוב המקרים – מזונות נמוכים יותר הצמודים לתוספת היוקר בלבד.

אשה גם תעדיף כי נושא הרכוש ידון בבית המשפט לענייני משפחה, שכן בית המשפט יעניק לה - ברוב המקרים – מחצית מכל רכוש בין אם הוא רשום על שמה ובין אם לאו, ואילו גורל הרכוש בבית הדין הרבני יוכרע בהרבה מקרים לפי צורת הרישום אף בלא כל קשר למאמץ המשותף ולתרומת האשה בניהול משק הבית ובגידול הילדים.

מסיבה זו יעדיפו רוב הגברים – אלא אם מרבית הרכוש רשום על שם האשה, שהוא המקרה החריג – לדון בנושא הרכוש בבית הדין הרבני.

השוני בין הפסיקה שבין בתי הדין לבתי המשפט גורם לתופעה של "מרוץ סמכויות" וכל הקודם - זוכה.

לא בכל מקרה שבו גבר הקדים וכרך בבית הדין הרבני את הנושאים הקשורים בגירושין הדבר פועל לרעת האשה, שכן על הגבר להוכיח ולעמוד בשלושה תנאים כדלקמן:

1. כנות תביעת הגירושין
2. כריכה כדין
3. כנות הכריכה

נישואין אזרחיים ותערובת

ה"מהפכה האזרחית" שהוצגה בתקשורת על ידי ראש הממשלה ברק בתקופת כהונתו כללה בחובה – בין שאר הנושאים שהועלו – גם נישואין אזרחיים. כיום יכולים בני זוג יהודים להינשא בארץ בדרך אחת ויחידה – באמצעות חופה וקידושין.

נישואי תערובת אינם אפשריים בארץ. זוג מעורב (המורכב מיהודי או יהודיה ובן דת אחרת או חסר דת) אינו יכול להינשא בארץ. גם חסרי דת או אנשים שאינם משתייכים לעדה דתית מוכרת אינם יכולים להינשא בישראל. כמו כן אינם יכולים להינשא פסולי חיתון למיניהם, ממזרים (ילדים שנולדו לאשה נשואה שהרתה שלא לבעלה), כהן וגרושה ועוד'.

לזוגות המעורבים ולפסולי החיתון יש לצרף גם זוגות יהודים כשרים אך חילוניים גמורים שאמונתם אינה מאפשרת להם להינשא בטכס הנוגד את תפיסת עולמם ומנוגד לאורחות חיים.

לכל אלו עדיין אין פתרון בארץ. שר המשפטים לשעבר, ד"ר יוסי ביילין העלה לאחרונה רעיון לפיו פסולי החיתון והזוגות שאים רוצים להינשא בטכס דתי יוכלו להרשם כזוג בבית המשפט.

אותם בני זוג שיינשאו בדרך זו יהנו (או יסבלו) מהחובות והזכויות החלים על כל זוג אחר שנישא על פי ההלכה היהודית, אולם הם לא ייקראו נשואים וגם לא יכולים להחשב נשואים כדת משה וישראל (דמו"י), ועל כן אם ירצו להתגרש לא יהיו חייבים בגט שכיום מבוצע בבית הדין הרבני, על מנת להפקיע נישואין.

זוגות שהשקפת עולמם מנעה מהם נישואין דתיים, זוגות מעורבים או פסולי חיתון נאלצים עד היום לסוע לקפריסין ולהינשא שם בנישואין אזרחיים בעלות של כמה מאות דולרים לכל אחד מהם. יש גם אפשרות להינשא בנישואי "פרגאווי" או "מקסיקו" הנעשים בדרך של פניה לעורך דין המסדיר את הניירת הכרוכה בנישואין כאלו. על פי כללי המשפט הבינלאומי-פרטי מכירה המדינה בזוגות שנישאו כדין על פי הדין החל במדינה בה נישאו, וכך זוגות שנישאו בחו"ל מוכרים בארץ בזוג נשוי לכל דבר וענין על אף שלא נישאו כדת משה וישראל.

על זוגות שנישאו בנישואין אזרחיים חלים חיובים שונים מאלו החלים על זוגות שנישאו על פי ההלכה. כך למשל נקבע לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה כי אשה שנישאה לבעלה בנישואין אזרחיים אינה זכאית לקבל ממנו מזונות. פסק דין זה אושר בערכאת הערעור.

אשה הנשואה על פי ההלכה זכאית לקבל מבעלה מזונות כל עוד הם נשואים והחובה של הבעל הינה לפרנס את אשתו לפי מעמדו ולפי כבודו, בהתאם ליכולתו ובהתחשב ברמת החיים לה הורגלה במהלך חיי הנישואין.

אשה כזו אינה חייבת לעבוד אפילו יש לה מקצוע טוב ואין היא חייבת לסייע לבעלה בפרנסת המשפחה על אף שהדבר מקובל בימינו. כל זאת – כשמדובר בזוג שנישא על פי כללי ההלכה היהודית ועל ידי רב המוכר ברבנות הראשית.

לאשה שנישאה בנישואין אזרחיים אין זכות לתבוע שבעלה יפרנסה וגם אין היא זכאית לקבל את סכום הכתובה בעת גירושין מהטעם הפשוט שאין לה כתובה כלל.

לעומת זאת לכל אשה הנשואה כדת משה וישראל כתובה שבה מתחייב הבעל לשלם לה סכום מסויים בעת הגירושין.

נכון להיום שונה מערכת החיובים החובות והזכויות המוטלת על זוגות שנישאו על פי ההלכה היהודית מזו החלה על זוגות שנישאו בחו"ל בנישואין אזרחיים. חקיקה אזרחית חדשה עשויה להביא לשוויון וליתן פתרון לזוגות רבים שאין להם פתרון חוקי במסגרת מוכרת בארץ.