מזונות ילדים


פורסם בתאריך 16 באוגוסט 2009 – 16:45 | מאת admin

א. הפחתת מזונות

ורד ואורן התגרשו לאחר 6 שנות נישואין. בהסכם הגירושין התחייב אורן לשלם מזונות בסך של 2,000 ש"ח צמודים למדד עבור שתי בנותיהם של בני הזוג. אורן היה איש מכירות בחברת תרופות, - 4,500 ש"ח, והוא העריך כי יוכל לעמוד בהתחייבות זו.

כשלוש שנים לאחר הגירושין הכיר אורן את רויטל, פקידה במשרד החקלאות, ונישא לה בטכס צנוע.

ורד קנאה מאוד באורן שבנה לו חיים חדשים, אך לא אמרה דבר ובסתר ליבה פיתחה מרירות.

תקופה קצרה לאחר מכן התבשר אורן כי רויטל נושאת ברחמה בן, עובדה שגרמה לו אושר רב.

לאחר הלידה הפסיקה רויטל לעבוד ואורן מצא עצמו מפרנס הן את משפחתו הנוכחית והן את שתי בנותיו מנישואין ראשונים, ונוכח לדעת כי אינו יכול לעמוד במזונות שהתחייב להם שהגיעו בינתיים לסכום של 2,350 ש"ח.

מאחר וורד דחתה את בקשתו של אורן כי ישלם לה רק 1,700 ש"ח עבור שתי הבנות, פנה אורן לבית המשפט לענייני משפחה והגיש תביעה להפחתת מזונות בטענה שלידת ילד נוסף והפסקת עבודתה של אשתו השניה, מהווים שינוי נסיבות מהותי. בית המשפט בחן את עובדות המקרה, ועל אף שהסכים עם אורן שלידת ילד נוסף הינה שינוי נסיבות שבדרך כלל מצדיק את הקטנת המזונות – דחה את תביעתו.

בית המשפט נימק את דחיית התביעה בכך שהמזונות אשר משולמים אינם עולים על הסכום המינימלי הדרוש לקיומו של ילד ואם המזונות המשולמים מספקים בדוחק רב את צרכיהן של שתי הבנות – אין להפחית את המזונות גם אם חל שינוי נסיבות מהותי.

כל עוד המזונות הינם מינימליים אזי גם שינוי נסיבות מהותי כמו לידה של ילד נוסף – איננו מצדיק הפחתת המזונות.

בית המשפט קבע כי על אורן להמשיך ולשלם את אותו סכום כמזונות בנותיו גם אם הדבר כרוך בכך שאורן יקח על עצמו עבודה נוספת או יעבוד שעות נוספות במקום עבודתו הנוכחי.

ב. מי חייב לפרנס את הילדים?

בני ואמירה, זוג נשוי, והורים לארבעה ילדים הגיעו למסקנה שעליהם להיפרד. אמירה הינה בת למשפחה של יבואנים עשירים מאוד, והועסקה באחד מן העסקים המשפחתיים. משכורתה היתה כ -15,000 ש"ח נטו. בני עבד כטכנולוג מזון והשתכר כ-4,500 ש"ח נטו.

בני הזוג פנו לעורכת דין במטרה לעבור הליך של גישור. במהלך הגישור עלתה שאלת מזונותיהם של הילדים. בני טען כי אמירה יכולה לפרנס את הילדים ממשכורתה ואין היא זקוקה כלל להכנסתו.

עורכת הדין הסבירה לבני ולאמירה כי מזונותיהם של ילדים נפסקים באופן הבא:

  • עד גיל 6 – חובתו של האב לפרנס ילדים עד גיל 6 הינה אבסולוטית ומוחלטת והחיוב במזונותיהם חל רק על האב. המדובר אך ורק בצרכים הכרחיים כמו מזון, חינוך, ביגוד והנעלה וכו'. אין מדובר במותרות.
  • מגיל 6 ועד גיל 15 – האב חייב לספק את מזונותיהם ההכרחיים של הילדים, אולם אם האם הינה אמידה ויש בידיה לפרנס את עצמה ויוותר לה כסף לאחר מכן – הרי שעליה להשתתף בשאר צרכי הילדים מדין צדקה. חיוב האב במזונות מעבר לצרכים ההכרחיים גם הוא הינו מדין צדקה בלבד.
  • מגיל 15 ועד גיל 18 – החיוב החל על האב הינו מדין צדקה בלבד. בפועל בתי המשפט מחייבים את האב בצרכי הילדים הבסיסיים, ומתחשבים גם ביכולתה של האם ובמצבה הכלכלי.
  • מעל גיל 18 – מקובל שבזמן השרות הצבאי יוטל על האב תשלום של כשליש מהמזונות שהיה משלם.

עורכת הדין הסבירה כי מאחר ומשכורתה של אמירה הינה הרבה מעל לממוצע הרי שיש להתחשב ביכולתה להשלים את צרכי הילדים אולם אין הדבר פוטר את בני לחלוטין מלשלם עבור מזונות הילדים. בני חייב במזונות מינימלים לילדיו אפילו היתה אמירה מליונרית.

יחד עם זאת, הסבירה עורכת הדין, יש להתחשב בכך שמשכורתו של בני נמוכה יחסית וכי הוא צריך לפרנס גם את עצמו, ולא רצוי להביאו למצב שהוא לא יוכל לעמוד בתשלום המזונות שקבל על עצמו.

בהליך הגישור הוצע לבני הזוג להסכים על מזונות בסך של 3,200 ש"ח לארבעת הילדים בצירוף קצבת הביטוח הלאומי שתשולם לאמירה, כך שמזונותיו של כל ילד יעמדו על סך של 1,000 ש"ח בערך. בני הזוג הסכימו להצעה והליך הגישור הסתיים בהצלחה.

ג. "בן מורד"

ניבה וניר התגרשו בהסכם ברוח טובה בשנת 1993, וקבעו את מזונות שני הבנים שהיו פעוטים על סך של 2,500 ש"ח לחודש. ניר נסע לחו"ל בעקבות הצעת עבודה מפתה שקיבל ונשאר להתגורר באנגליה למשך 5 שנים. בתקופה זו התמיד ניר ושלח מידי חודש את דמי המזונות שנקבעו אולם בא לארץ לבקר את ילדיו פעם אחת בלבד, התקשר אליהם לעיתים רחוקות ולא טרח להתעדכן בחייהם.

לאחר 5 שנים חזר ניר לארץ בעקבות קבלת ניהול הסניף הישראלי של החברה בה עבד, דבר שהיווה קידום מקצועי עבורו.

עם חזרתו בקש ניר מהבנים שכבר היו בגיל ההתבגרות להיפגש עמם באופן קבוע. הבנים לא הסכימו לסלוח לאביהם על הנתק הממושך שהיה ביניהם בתקופה בה שהה בחו"ל, והם הטיחו בו שאם היה מסוגל להתנתק מהם למשך חמש שנים הרי שהוא יכול להמשיך בכך. כעבור שנה נוספת שבמהלכה גילה סבלנות הגיש ניר תביעה לביטול דמי המזונות.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתו. בית המשפט קבע כי יש לבחון בכל מקרה את הסיבות להיווצרות היחסים הבלתי תקינים בין האב לבנים וכקו מנחה מן הראוי לבחון את התנהגותו של ילד בקנה מידה השונה מזה של מבוגר. כן שומה על בית המשפט לבדוק האם הפסקת המזונות לא תביא את הילדים לחרפת רעב.\

בית המשפט האמין לניר כי בכנות הוא מעוניין בקיומו של קשר עם הבנים והתרשם כי הוא יעשה ועושה הכל כדי לשכנע אות לפגוש בו. עם זאת קבע בית המשפט כי לא ניתן להתעלם מהעובדה שניר ניתק עצמו כמעט לחלוטין משך חמש שנים, מבחירה וללא הצדקה ובתקופה זו הזניח את חובותיו כאב, למעט כלכלת הילדים.

אין חולק כי על ילד לנהוג באביו בכבוד הראוי ואין הוא יכול להשתחרר מחובה זו ומחובתו לקיים קשר עם אביו, אולם עד שמגיעים למסקנה כי חוסר רצון לפגוש בהורה מצדיק הפחתת או ביטול המזונות יש לנהוג בזהירות ובריסון שהרי ילד שמזונותיו יקוצצו לא יאהב יותר את אביו, והכנעת הילד באמצעות שוט הצמצום הכלכלי לא תקרב אותו ותביא ליחס של אמון כלפי אביו, אלא להיפך.

הטלת סנקציה כה חמורה של ביטול מזונות הינה אמצעי קיצוני שיש לנקוט בו במקרים קיצוניים של מרדנות לא מוצדקת מצד הילד שבאה לידי ביטוי בעלבונות ובביטויים לא נאותים כלפי האב.

בנסיבות המקרה נדחתה תביעתו של ניר לביטול ו/או הפחתת המזונות.

ד. משמורת – הגירת ילדים לחו"ל

איילה נישאה מחדש לאחר שהתגרשה מבעלה, ראובן. לבני הזוג היו שני ילדים בגילאים 4 ו- 2. כשנה לאחר שנישאה בשנית, קבל בעלה השני של איילה הצעת עבודה מפתה בלונדון.

הסכם הגירושין שבין איילה וראובן קבע מפורשות כי הילדים יגדלו ויתחנכו בישראל. ראובן לא הסכים לתחנוניה של איילה אשר הציעה לו בתמורה להסכמתו להגירת הילדים לוותר על מזונות לחלוטין ואף היתה מוכנה לממן נסיעת הילדים לארץ פעמיים בשנה על חשבונה.

באין הסכמה בין הצדדים פנתה איילה לבית המשפט בבקשה להתיר לה להוציא את הילדים מן הארץ.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתה של איילה ונימק זאת באופן הבא.

חזקת הגיל הרך שבסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות לפיה ילד עד גיל 6 יהיה בחזקת אימו הינה רק אחד מהשיקולים הנשקלים על ידי בית המשפט אולם לא השיקול הבלעדי. טובת הקטין וזכותו להנות משני הוריו הינה השיקול העיקרי שעומד לעיני בית המשפט בבואו להכריע בשאלה.

מצד אחד עומדת זכותה של איילה שנישאה מחדש, בנתה לעצמה תא משפחתי חדש, ומבקשת להגר עם בן זוגה, ומצד שני עומדת זכותו של ראובן כאבי הבנים למימוש זכות ההורות שלו עם ילדיו ולקשר קבוע ורציף עמם.

בית המשפט קבע כי הזכות להורות הינה זכות חשובה וטבעית והינה ביטוי לקשר הטבעי בין הורים לילד. בית המשפט בחן מספר נושאים בבואו להכריע:

א. התאמת כל אחד מההורים לשמש הורה משמורן. בדיקת מסוגלות הורית שנעשתה קבעה כי הן איילה והן ראובן הינם מתאימים כל אחד בנפרד לגדל את הילדים ואף אחד אינו עדיף על משנהו.

ב. חשיבות הסיבה להגירה האם סיבת ההגירה לגיטימית אם לאו. נקבע כי סיבת ההגירה לגיטימית היות ולבעל השני של איילה הוצעה עבודה טובה שתקדם אותו מקצועית וכלכלית.

ג. האם בן הזוג החדש של איילה יכול למצוא תעסוקה בארץ ללא הגירה. התשובה לכך היתה חיובית, ונקבע כי ההגירה אמנם משפרת את תנאי מחייתם של הזוג ומהווה קידום מקצועי אולם אינה כורח המציאות.

ד. היכולת להבטיח את הקשר עם ההורה שנשאר בארץ.

הצעתה של איילה לממן את כל הנסיעות ולשמור על הקשר עם האב אינה יכולה לענות על צורכי האב וצורכי הילדים לקשר קבוע ורצוף באופן מלא.

בנסיבות אלו קבע בית המשפט כי אין להוציא את הילד מן הארץ ובקשת האם להגר עם הילד נעשתה בלא התחשבות בטובת הילד ובצרכיו, ולכן נדחתה.

בבית המשפט העליון נהפכה הקערה על פיה ובית המשפט קבע כי האם רשאית להגר עם הילדים תוך הבטחת זכויותיו של האב לביקורים תכופים על חשבון האם.

לא ניתן להוסיף תגובה.