הסכמים


פורסם בתאריך 16 באוגוסט 2009 – 16:49 | מאת admin

א. אשור הסכם ממון בפני בית רשות מוסמכת

זאב פגש את שרית בספריית "בית אריאלה" בתל-אביב, שרית נהגה להחליף ספרי קריאה לעיתים תכופות, והיתה באה לפחות פעמיים בשבוע לספריית ההשאלה. זאב אשר בא לספריה לחפש חומר מקצועי הנוגע לתחום עיסוקו, הציץ בשרית היפה – ונפגע. זאב התאהב בשרית ממבט ראשון.

זאב היה בן למשפחה אמידה והיה שותף בחברה המשפחתית שעסקה בבנית דירות וקוטג'ים בהיקף גדול ברחבי הארץ. שרית היתה בת למשפחה מהמעמד הבינוני הנמוך, שני הוריה היו שכירים במפעל טכסטיל.

כאשר הכיר זאב את שרית להוריו והודיע על רצונו להינשא לשרית דרשו הוריו כי ייערך הסכם יחסי ממון בינו לבין שרית, שיבטיח כי הרכוש המשפחתי הרב שכלל עשרות מגרשים, דירות ומבני תעשייה ברחבי הארץ, לא יגיע לידיה של שרית, אם הנישואין לא יעלו יפה. זאב היסס רבות בטרם פנה לשרית ושטח בפניה את בקשת הוריו. שרית הבינה לליבו של זאב ולא נפגעה, ואמרה כי בחפץ לב תחתום על הסכם יחסי ממון עמו, ואת כדי להוכיח לו שהיא מאוהבת בו ולא ברכושו.

עורך הדין שטיפל בענייניה העסקיים של חברת הבניה שבבעלות משפחתו של זאב, ניסח הסכם יחסי ממון וגירושין, המבטיח את זאב ומשפחתו, ומותיר מעט מאוד בידי שרית, אם בני הזוג יתגרשו. בני הזוג חתמו על ההסכם בנוכחות עורך הדין לפני שנשאו באולם חתונות מפואר ברוב פאר והדר. לאחר שנה וחצי נולד בן וכשנתיים מאוחר יותר – בת.

חברת הבניה שבה היה שתוף זאב עלתה ופרחה, וזאב רכש מגרשים ונכסים מהרווחים שהגיעו לו מן החברה, השקיע כספים בבורסה בתבונה, וצבר רכוש רב על שמו.

לאחר שבע שנות נישואין הגיעו שני בני הזוג למסקנה כי הנישואין לא עלו יפה ובני הזוג הסכימו כי אין להם מה לעשות ביחד, כי עדיף להיפרד לפני שיוולדו להם ילדים נוספים, ופתחו תיק משותף בבית הדין הרבני על מנת להתגרש.

מספר ימים לפני המועד שנקבע בבית הדין הרבני, הציעה חברה לעבודה של שרית, כי תגש לשוחח עם עורכת דין שהתמחתה בדיני משפחה. שרית סרבה והבהירה לחברתה כי מאחר וחתמה על הסכם קודם להינשאה לזאב, אין מה לעשות כנגד העובדה שמנישואין אלה היא יוצאת עם מעט מאוד,

ומלבד מזונות לשני הילדים, זאב אינו נותן לה כמעט מאומה.

לאחר שכנועים רבים הסכימה שרית שאין לה מה להפסיד משיחה עם עורכת הדין, ולכל היותר גם אם לא תצא נשכרת מן השיחה, לא תפסיד דבר.

שרית הופתעה מאד מניתוח המצב המשפטי אותו הציגה לה עורכת הדין.

עורכת הדין הסבירה לשרית כי על פי חוק יחסי ממון תשל"ג – 1973 חובה לאשר הסכם שנעשה בין בני זוג נשואים או בין שני אנשים העומדים להינשא זה לזו, בפני בית משפט או בית דין רבני (או בית דין דתי אחר אם אין מדובר ביהודים).

בלא אישור כקבוע בחוק אין להסכם כזה תוקף משפטי.

אשורו של בית משפט להסכם יינתן רק לאחר שהצדדים הופיעו בפני שופט בעצמם (ואין די בעורך דין המופיע מטעמם) ובית המשפט נוכח לדעת, משאלות קצרות שהוא שואל את הצדדים, כי הם מבינים מה כתוב בהסכם ואת המשמעות המשפטית שלו, כי הם מסכימים לאמור בו, וכי חתמו עליו מתוך רצון חופשי.

הדרישה לאשור הסכם כזה היא מהותית ולא רק ראייתית. באם הסכם כזה לא אושר כקבוע בחוק אין לו כל ערך משפטי, והצדדים – על אף שחתמו עליו – אינם קשורים בו ואין ההסכם מחייבם.

עיניה של שרית אורו. היא הבינה שכל הויתורים המפליגים שעשתה לזאב בסמוך לנישואין כשכל כך השתוקקה להינשא לו – אינם תופסים, והיא תהיה זכאית לחלק מרכושו, ולכל הפחות למחצית מן הרכוש שנצבר לאחר הנישואין.

ב. הדירה המשותפת

פירוק שיתוף בדירת מגורים של בני זוג

נירה עזבה את בעלה, נסים, לאחר 18 שנות נישואין.

נירה השאירה את נסים לגדל את זוג התאומים שנולד להם ושהיו בני עשר בעת עזיבתה, ונסעה לארצות הברית להשלים את לימודי התואר השני בפסיכולוגיה, לפתח קריירה אקדמית, ולדבריה:

"למצוא בעל מוצלח יותר".

באחד מן הביקורים שעשתה בארץ התגרשו השניים באופן פורמלי בבית הדין הרבני. נירה המשיכה ללימודי הדוקטורט, ואף נישאה בשנית ליהודי אמריקאי אמיד.

דירת המגורים של בני הזוג בתל-אביב לא נמכרה. נירה לא היתה זקוקה לכסף בשל הינשאה לאדם מבוסס, ובשל כך שעשתה חיל במקצועה והכנסתה היתה גבוהה כפסיכולוגית קלינית בעלת תואר שלישי מאוניברסיטה מכובדת. נסים ושני הבנים המשיכו להתגורר בדירה, עד ששני הבנים התגייסו לצבא. מיד לאחר שחרורם של הבנים חזרה נירה ארצה לצמיתות, נישואיה השניים נכשלו, והיא נפרדה מבעלה, מצאה עבודה עם משכורת מכובדת אם כי לא גבוהה במיוחד כמרצה באוניברסיטת תל-אביב, ושכרה דירה ברמת אביב בסמוך למקום עבודתה.

לאחר שנירה נוכחה לדעת ששכר הדירה הגבוה מעיק עליה, ושהמשכורת שהיא מקבלת אמנם מכובדת ואפשרה קיום ברמת חיים סבירה אם לא למעלה מכך, אך היא אינה מצליחה לחסוך סכום כלשהו ליום סגריר, פנתה נירה לניסים וביקשה ממנו למכור את הדירה, ולהתחלק בכסף שיתקבל באופן שווה.

נסים סרב לכך בתקיפות. לטענתו ויתרה נירה על הזכות שהיתה לה בדירה בכך שנטשה אותו עבור קריירה וגבר אחר, והפסידה את זכותה בדירה.

נירה לא ויתרה ופנתה לעורך דין מומחה בדיני משפחה אשר הגיש עבורה תביעה לפרוק שיתוף.

עיקרה של התביעה היתה פניה לבית משפט על מנת שיורה למכור את הדירה ולחלק את הכסף שיתקבל ממכירתה לצדדים באופן שווה.

נסים הגיש כתב הגנה באמצעות עורך דינו שבו טען כי הינו דייר מוגן, וכי יש למכור את הדירה כתפוסה, כלומר הדירה תימכר אך לניסים יהיו זכויות לגור בה במשך כל ימי חייו. נסים הסתמך על סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. עוד טען נסים בכתב הגנתו, כי נירה הפסידה את זכויותיה בדירה בכך שנטשה אותו עם הילדים על מנת לפתח קריירה ולהינשא לגבר אחר.

בית המשפט קבע כי הדירה תימכר כפנויה, כלומר נסים לא יהיה דייר מוגן בה, וכי התמורה תחולק בין נסים לנירה באופן שווה.

בית המשפט נימק זאת בכך שבן זוג אשר נוטש את הדירה או את ילדיו או את בן זוגו אינו נחשב כמי שויתר על הדירה או על הזכות להחזיק בה. רק אם הסכמת בן הזוג הינה פוזיטיבית, כלומר ניתן להסיק מן העובדות כוונה של בן הזוג להסכים שבן הזוג הנשאר בדירה יחזיק בה חזקה ייחודית - רק אז ייחשב בן הזוג שנשאר כדייר מוגן.

עוד קבע בית המשפט, כי מי שאשם בפירוק הנישואין אינו מפסיד בשל כך זכויות קניין שרכש במהלך הנישואין, אפילו אם הוא האשם היחידי בפירוק הנישואין ובכשלונם.

וכלשון בית המשפט:

"נטישת בן הזוג או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהם למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף".

בשנת 1995 בוטלה ההגנה שמעניק סעיף 33 לחוק הגנת הדייר בהליך של פירוק שיתוף בין בני זוג בדירת מגוריהם. המשמעות של התיקון לחוק הינה שמעתה ואילך בן הזוג אשר נותר בדירה לא יוכל להתגונן כנגד תביעה לפירוק שיתוף בטענה של דיירות מוגנת.

סוף דבר:

משראה נסים שהפסיד במשפט וכי לא תעמוד לו טענת דיירות מוגנת בדירה, וכי אין לו ברירה אלא ליתן לנירה את חלקה, הסכים לשתף פעולה עם נירה, ושניהם מכרו את הדירה והתחלקו באופן שווה בהוצאות שהיו קשורות במכירתה ובתמורה שהתקבלה מן המכירה. נירה ונסים נשארו ביחסים טובים והם משתפים ביניהם פעולה ככל שהדבר נוגע לתאומים.

לא ניתן להוסיף תגובה.