הסכמי גירושין


פורסם בתאריך 17 באוגוסט 2009 – 14:15 | מאת admin

התחייבות לשיפוי והתחייבות לערבות הינם תופעה מוכרת ושכיחה בהסכמי גירושין. בני הזוג העומדים בפני גירושין מסכמים ביניהם את סכום המזונות שישולם לילדים. חלק ניכר מהאבות דורש בטחונות – באמצעות שיפוי וערבות – על מנת שבעתיד לא תוגש כנגדם תביעה אשר עשויה בסופו של דבר להביא להגדלת החיוב החודשי.

בהסכם גירושין ניתן – בהסכמה – להכניס סעיפים המתייחסים להתחייבות האם להימנע מהגשת תביעה כזו בשמה ו/או בשם הקטינים. התחייבות האם הינה לשפות את האב בסכום של הפער בין המזונות המקוריים למזונות שנפסקו, במידה והחיוב יוגדל. זהו שיפוי. כאשר ערבים מטעמה של האם ערבים להתחייבותה זו ומתחייבים לשלם לאב את ההפרש שבו יחוייב, במידה והאם תפר את התחייבותה – זוהי ערבות.

מאז הוקמו בתי המשפט לענייני משפחה מסרבים השופטים היושבים בדין – כולם כאחד - לאשר סעיפי שיפוי וסעיפי ערבות המצויים בהסכמי גירושין. בפסק הדין המאשר הסכם גירושין בין בני זוג נוהגים בתי המשפט לציין באופו מפורש כי אינם נותנים תוקף של פסק דין לסעיפי הערבות ולסעיפי השיפוי. בחלק מן המקרים נאלצים הצדדים – בהתערבותו של השופט – לשנות את ההסכם ולמחוק את סעיפי השיפוי והערבות.

גישה זו תואמת את המגמה הכללית לפיה בית המשפט הינו "אביהם של קטינים", כלומר לנגד עיני השופט תהיה טובתם של הקטינים ולא האינטרסים של ההורים. פעמים רבות מוכנים הורים לוותר על זכויות המגיעות לילדיהם כדי לקבל את הגט המיוחל ובנסיבות המיוחדות של גירושין הם עשויים להקריב את טובת הילדים על מנת להשיג את מטרתם – פירוד וגירושין. בית המשפט רואה לנגד עיניו את הילדים ולא את הוריהם ושם לעצמו למטרה להגן על זכויותיהם. הסכם גירושין הקובע סכום לא סביר של מזונות או הפוטר לחלוטין אב מחובתו לפרנס את ילדיו – לא יאושר בבית המשפט לענייני משפחה.

מול העקרון שחוזים יש לכבד (עקרון שנקבע במספר רב של פסקי דין, בין השאר בע"א 4262/96 וברבים אחרים) על מנת לשמור על יציבות, עומדת זכותו של הקטין שאביו ואמו יפרנסוהו וידאגו לכל צרכיו. זכות זו הינה עקרון חשוב בשיטת המשפט שלנו, ובמקרים רבים גוברת על עקרונות דיני החוזים.

לגישה זו יש גם ביטוי בהצעת חוק שהוגשה על ידי ח"כ ענת מאור ואשר עברה בקריאה ראשונה ולפיה לבית המשפט יהיה שיקול דעת האם לאשר סעיפי שיפוי וערבות המצויים בהסכמי גירושין, אם לאו. המצב בפועל אינו שונה וגם כיום בתי המשפט מפעילים שיקול דעת בנוגע לשיפוי וערבות.

בחלק ניכר מהמקרים גישתם של בתי המשפט בארץ עוד קודם להקמת בתי המשפט לענייני משפחה היתה כי התחייבות האם להימנע מלתבוע את האב למזונות הקטינים ופטור מלא או חלקי שניתן לאב מתשלום מזונות – נוגדת את תקנת הציבור כאמור בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), ועל כן אין לה תוקף מכוח דיני החוזים.

בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי חוזה הפוטר הורה מכל אחריות כלפי ילדו יכול להיפסל מטעמים של תקנת הציבור (ע"א 51/81, ע"א 617/76, ע"א 17/81, ע"א 614/76, ע"א 464/93, ורבים אחרים).

הדוקטרינה של יישום תקנת הציבור בהקשר של דיני מזונות נקבעה בע"א 5464/93 על ידי כב' הנשיא דאז השופט שמגר, אשר קבע כדלקמן:

"(א) חוזה בין הורים הפוטר הורה מכל אחריות כלפי ילד, בעל הנסיבות על שינוייהם האפשריים, ואשר תוצאתו מסתברת הינה פגיעה משמעותית בקטין ובזכויותיו יכול להיפסל מטעמים של תקנת הציבור.
(ב) יש בחוזה של פטור מכל אחריות כדי התנכרות בוטה ובלתי מקובלת מחובתו של הורה כלפי ילדו. יש במתן גושפנקא להתנערות האמורה משום אימוץ של גישה הפוגעת בכבוד האדם של הילד. יש בה כדי לבטל חובה משפטית- מוסרית בסיסית של הורה.
(ג) אב המנסה לפטור עצמו בנסיבות כאלה מכל חובה לגבי ילדו – אין להכיר בתקפות מעשהו מטעמי תקנת הציבור".

גישתו של הנשיא שמגר הינה כי במקרים מסויימים התחייבות לשיפוי פוגעת בכבוד האדם של הילד. בע"א 4262/96 אשר ניתן על ידי כב' השופטת שטרסברג כהן ואשר אליו הצטרפו הנשיא ברק והמשנה לנשיא ש. לוין נדון מקרה שבו בהסכם גירושין התחייב האב לשלם 300 ש"ח למזונות של שלושה ילדים והאם התחייבה לזון את הילדים ולשאת בכל הוצאותיהם. אחיותיה של האם נתנו תצהירים שבהן התחייבו כי אם האם תפר את התחייבותה שלא לתבוע את האב יהיה האב רשאי לגבות מהן כל סכום שיתבע לשלם על ידי האם.

לאחר שהאם תבעה בבית המשפט המחוזי מזונות שלח האב הודעה לצד שלישי כנגד האחיות בגין כל סכום שהינו עודף על 300 ש"ח. בית המשפט המחוזי פסק לילדים סכום של 1,600 ש"ח אולם חייב את האחיות לשפות את האב. האם והילדים ערערו לבית המשפט העליון וזכו. בית המשפט קבע כי המסמך המהווה את התחייבותן של האחיות כלפי האב הינו ערבות לכלל התחייבויות האם. התחייבות האחיות איננה עצמאית אלא יונקת מהתחייבותה של האם. על כן אם התחייבותה של האם להימנע מלתבוע הינה פסולה ובית המשפט אינו מכיר בתוקפה – כך גם ערבות האחיות שהינה תלויה בחיוב העיקרי – בטלה והינה חסרת תוקף.

בית המשפט קבע כי התחייבות האם נוגדת את תקנת הציבור ועל כן היא פסולה וכי כבר בחתימת ההסכם היה ברור לחלוטין שאין זה ריאלי שהאם תוכל לפרנס שלושה ילדים מ-300 ש"ח. כב' השופטת שטרסברג כהן קובעת כי "הערבות יונקת את חיותה מהתחייבות האם ומשבטלה התחייבות האם בטלה גם ההתחייבות שהיא ערבות להתחייבות האם" ומאמצת את האמור בע"א 51/81 שם נאמר כדלקמן:

"הערבים שחתמו על ההסכם אינם חבים במידה העולה על זו של החייב אשר לחיובו הם ערבו כלפי המערער. אין ערבות אלא לחיוב בר תוקף ואין הערב חב ביותר מחיובו של החייב וכל טענה שיש לחייב כלפיה נושה בקשר לחיובו עומדת גם לערב. לחאור כללי יסוד אלה של חוק הערבות תשכ"ז-1967 לא יכול להיות קיום לערבותם של הערבים להסכם השיפוי אם הסכם השיפוי של יצר מעיקרו חיוב כלפי האב".

גישה אחרת הבאה לידי ביטוי בד"נ 4/82 קוט נ. קוט קובעת כי אין לבטל מיידית ואוטומטית סעיפי שיפוי בין בני זוג אולם כדי שלא לפגוע בטובת הילדים נקבע כי יש לדחות את מימושם של הסכמי השיפוי "עד שהאם תעשיר" ואז תוכל להחזיר לאב את הפער בין המזונות המקוריים למזונות שנכפו עליו יותר מאוחר בפסק דין. פסק דין זה אינו דוחה את חיובם של הערבים להחזיר לאב את הסכום שנפסק כנגדו.

יישום פסק דין זה עלול להרתיע את האם מלתבוע שכן היא עשויה לחשוש שבעתיד הקרוב או הרחוק היא תאלץ לשלם לאב סכומי כסף גדולים, כאשר תעשיר, או להחזיר לקרוביה אשר שימשו כערבים והם לא הופטרו מהחיוב. אם האם לא תתבע רק משום החשש שתאלץ להחזיר את הכספים לקרוביה או לאב בעתיד – יכול הדבר לפגוע בקטינים שמזונותיהם לא ישולמו וצרכיהם יקופחו וייגרעו מהם.

זוהי גם גישתו של כב' השופט שוחט מבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן. בתמ"ש 065190/98 בפסק דין יסודי ומקיף המתייחס לכל הפרמטרים הרלוונטיים (עקרון כיבוד החוזים מול טובת הקטין, מעמדו של קטין במערכת המשפחתית והמשפטית, זכותו לייצוג עצמאי, וזכויות הילד כמושג חוקתי), סוקר בית המשפט בהרחבה את נושא השיפוי תוך הגנה מירבית על עניינם של קטינים. בתמצית קובע פסק הדין כדלקמן:

"יחד עם זאת יישום פשוט של הלכת קוט על האיזון שבה אין בו כדי לשמור על טובת הקטין. החשש של האם לעמוד בשלב כלשהו אל מול החובה להחזיר לאב את שגבתה ממנו בין אם זה ל"עת שתעשיר" ובין אם זה לכשיבגרו הילדים מחד, והחשש מהפעלה מיידית של סעיף הערבות על ידי האב כחלפי הערב, שבדר"כ הינו קרוב משפחה או ידיד מאידך, עלולים להרתיע את האם מלהגיש תביעה בשם הילד ונמצא שטובתו נפגעה באשר אין הוא מקבל את מה שצריך הוא לסיפוק כל צרכיו".

לאור המסקנה שלעיל התוצאה אליה הגיע בית המשפט בפסק הדין שלעיל הינה כי:

"סופו של מסענו זה בסוגיה עסקינן (דהיינו בנושא השיפוי והערבות – א.ל.) שאין ליתן כיום תוקף להסכמי שיפוי. בכל תנאי ובכל מצב."

ומשכך, מגיע בית המשפט למסקנה כדלקמן:

"כיום אין ליתן תוקף לסעיף 8 להסכם הגירושין לפיו התחייבה אם הקטינים לשפות את הנתבע ולשלם לו כל סכום שייפסק לחובתו מעבר לסכום המזונות שהוסכם ביניהם בהסכם. משלא ניתן תוקף להסכם השיפוי ממילא אין ליתן תוקף לערבותו של הסב - הצד השלישי מס' 2 בענייננו ודוק! בערבות מדובר ולא בהתחייבות לשיפוי, דבר העולה מנוסח סעיף 9 להסכם ונוסח כתב הערבות לפיו ברור ממכלול תנאי ההתקשרות ומרכיביה כי כוונת הצדדים היתה להתלות את חיובו של הערב (הסב) כלפי הנושה (האב), בחיובו של החייב (האם)…".

לאחר בחינת ובדיקת פסקי דין לא מעטים שניתנו על ידי בתי המשפט לענייני משפחה בחמש השנים מאז התחלת פעילותם, אפשר לקבוע כי קיימת נטיה לראות בהסכם הפוטר הורה ממזונות לחלוטין או הקובע סכום מזונות לא סביר שאינו מאפשר כלכלה של הקטין בצורה סבירה, כחוזה הפוגע בערכים החברתיים במדינת ישראל ועל כן בית משפט לא יתן ידו לכך. (תמ"ש (תל אביב) 65010/96, תמ"ש (ירושלים) 26010/97 ועוד רבים אחרים).

מרביתם של פסקי הדין שדנו בסוגיה זו קבעו כי ההתחייבות פסולה מעיקרה ויש לבטלה ואז הן האם והן הערבים הופטרו מהתחייבותם. מיעוטם של פסקי הדין קבע כי הערבים יעמדו בהתחייבותם או דחו את החיוב עד למועד בו האם תעשיר. המגמה כיום היא לא לאפשר להורים לעשות "עסקאות" על גב ועל חשבון הילדים. מגמה זו הולכה וגברה עם הקמת בתי המשפט לענייני משפחה, וככל שניתנים יותר ויותר פסקי דין בנושא מתבססת ומעמיקה הלכה זו.

גישה זו מעבירה מסר חשוב ביותר. כחברה, אנו מגלים ערנות להגנה ולשמירה על זכויות החלשים ואלו הזקוקים להגנתנו. ילדים הינם חלק מהאוכלוסיה הזקוקה להגנה במובנים רבים ורחבים. אלו חלק מעקרונות היסוד של מדינת ישראל וככאלה יש חשיבות לעיגונם בפסיקה ואפילו בחקיקה.

לא ניתן להוסיף תגובה.