רשלנות רפואית

סמכות בית הדין הרבני לחיוב בגט

פורסם בתאריך 12 באוגוסט 2009 – 17:08 | מאת admin

א. חיוב בגט

דנית נישאה לשמעון בהיותה בת 17.5 בחודש הששי להריונה. התנגדות הוריה לנישואי הבוסר הללו לא עזרה, ודנית עמדה על שלה. תקופה קצרה לאחר הנישואין נתברר לה כי שמעון הינו אלכוהוליסט, שנהג להכות אותה נמרצות בעת שהשתכר, ולא תפקד כאב או כבעל לחלוטין.

נסיונותיו של שמעון להיגמל במרכזי גמילה שונים לא עלו יפה. שמעון וחזר והתמכר לטיפה המרה גם לאחר תקופות שונות בהן היה נקי מאלכוהול.

לאחר שהתייאשה לחלוטין מהעתיד בחברתו של שמעון, פנתה דנית לבית הדין הרבני בתל אביב, ולאחר מספר דיונים השתכנע בית הדין הרבני כי דנית דוברת אמת וכי שמעון מתעלל בה, אינו מפרנס, מכה אותה ומתעמר בה רוחנית. דנית הסבירה כי היתה צעירה מאד, לא מנוסה ולא בשלה וכיום היא יודעת שעשתה מקח טעות.

בית הדין הרבני בתל אביב חייב את שמעון לתת לדנית גט פיטורין. שמעון שחש פגוע סרב לתת לדנית גט והכריז כי יגרור אותה עוד 10 שנים לפני שתזכה לחופש ממנו.

בית הדין הפעיל את סמכותו על פי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) (הוראת שעה) התשנ"ה- 1995 והפעיל על שמעון צווי הגבלה.

עיקרם של צווי ההגבלה שיש בסמכות בית הדין הרבני להפעיל כנגד סרבן גט הינם:

1. איסור לצאת מן הארץ

2. איסור לקבלת דרכון

3. איסור לקבל או לחדש רשיון נהיגה

4. איסור להתמנות למשרה על פי דין

5. איסור לעסוק במקצוע שהעיסוק בו מוסדר על פי חוק או הפעלת עסק הכרוך בקבלת רישיון

6. איסור על פתיחת או החזקת חשבון בנק

בשלב הראשון הוציא בית הדין הרבני צו עיכוב יציאה נגד שמעון, אולם הדבר לא הועיל מאחר וממילא לא היתה לשמעון כל ככוונה לעזוב את הארץ ואפילו לא לנסוע לטיול.

המפנה ארע כאשר בית הדין הזמין את שמעון לדיון והתרה בו כי יטול ממנו את רשיון הנהיגה שלו אם לא ישתף פעולה במתן הגט. האיום עזר ושמעון נאות לתת את הגט לדנית לא לפני שדנית ויתרה על כל הרכוש המשותף שהיה לבני הזוג וגם על מזונות הילד.

בית הדין הבהיר לדנית כי חרף הויתור על מזונות הילד היא תוכל לתבוע בעתיד, אולם דנית לא גילתה בכך כל עניין, והיא אמרה לדיינים כי תעבוד קשה ותפרנס את הילד בכוחות עצמה והיא רוצה להתנתק משמעון ולא לשמוע ממנו יותר בחיים.

ב. גט מחומרא

אברהם וחנה התגרשו זה מזו בגט פיטורין בבית הדין הרבני לאחר 15 שנות נישואין. קודם לגירושין הם חלקו ביניהם את דירת המגורים וקבעו כי שלושת ילדיהם יתגוררו עם חנה. בית הדין הרבני נתן גושפנקא חוקית להסכם שאליו הגיעו בני הזוג, הסכם שהיה שוויוני והוגן, והגט סודר.

מאחר ובני הזוג לא היו יכולים להינתק זה מזו, והקשר ביניהם היה חזק למרות הגירושין, חזרו בני הזוג יחד מבית הדין הרבני, והמשיכו להתגורר יחד כאילו לא קרה דבר ;#65533&.

כשלוש שנים לאחר הגט הכירה חנה באקראי גבר אחר, בחור צעיר אלמן ללא ילדים, והיא חפצה לנתק את הקשר עם אברהם ולהינשא לבחיר ליבה. חנה הכירה בעובדה שבעוד שהקשר שלה עם אברהם היה קשר לא בריא ותלותי הרי שהקשר שנוצר עם הגבר הצעיר שונה במהותו, והוא מבוסס על רצון ובחירה חופשיים.

חנה עזבה את הבית והגישה ביחד עם בחיר ליבה בקשה להינשא. חנה היתה רשומה בתעודת הזהות שלה כגרושה ולא היתה כל מניעה שתינשא מחדש. אולם, כאקט של נקמה, הודיע אברהם לבית הדין הרבני כי הוא וחנה חזרו לחיות כבעל ואשה לכל דבר וענין מיד לאחר סידור הגט, ועל כן היא מנועה מלהינשא לאדם אחר.

בית הדין הרבני הזמין את הצדדים לדיון, וברר עם חנה האם נכונה טענתו של אברהם. חנה בלית ברירה הודתה באמת.

בית הדין הרבני חייב את חנה לקבל גט מחומרא. ההלכה קובעת שכאשר גבר מגרש את אשתו והיא חיה עמו ומקיימת עמו יחסי אישות – חזקה עליהם שהתכוונו לקידושין "חזקה שאין אדם עושה את בעילתו בעילת זנות" ועל כן חייבת היא גט מחומרא.

אברהם אשר הרגיש שידו על העליונה התנה את מתן הגט בויתורים כספיים מצד חנה וכן בחזקה משותפת על שלושת הילדים. חנה אשר לא רצתה להפסיד את הבחור שבו התאהבה נאלצה לוותר.