חלוקת רכוש וכסף


פורסם בתאריך 16 באוגוסט 2009 – 15:58 | מאת admin

א. רכוש – אופציות

אורן מהנדס מחשבים כבן 29 היה שכיר בחברת תוכנה ידועה בהרצליה פיתוח, הידועה כעמק הסיליקון הישראלי.

אורן עבד אמנם מבוקר ועד ערב, אולם משכורתו היתה גבוהה והובטח לו כי אם יתמיד במקום עבודתו יקבל גם אופציות.

סילביה, אשתו לא עבדה, שכרו של אורן ההספיק לפרנסתם ולפרנסת שני ילדיהם הקטנים, וכך יכלה סילביה להקדיש עצמה לטיפוח הבית ולגידול הילדים.

לאחר מספר שנים עלו נישואי בני הזוג על שרטון. אורן הכיר במקום עבודתו את ענבל, מתכנתת צעירה ששבתה את ליבו. היו להם נושאי שיחה וענין משותפים. עם ענבל יכול היה אורן לשוחח על נושאים שונים בתחום תקשורת המחשבים, האינטרנט ועוד נושאים ותחומים שסילביה לא התמצאה בהם וגם לא גילתה בהם עניין.

כאשר פנה אורן לסילביה והציע לה לחלק את הרכוש ולהיפרד כידידים הסכימה סילביה, אולם דרשה מחצית מהאופציות שניתנו לאורן תקופה קצרה קודם לכן. אורן סירב לכך מתוך ידיעה כי בעתיד יהיה לאופציות ערך כלכלי רב.

סרובו של אורן לא הותיר בידי סילביה כל אפשרות אלא לפנות לבית המשפט. סילביה טענה שהאופציות – כמו כל רכוש אחר שנצבר במהלך חיי הנישואין – שייך לשני הצדדים בחלקים שווים מכוח "הלכת השיתוף".

אורן – באמצעות עורך דינו – טען כי כל עוד הוא לא מימש את האופציות מדובר ב"רכוש על הנייר" ולא ברכוש ממשי שיש לו ערך כספי, ולכן אין לחלק ביניהם את האופציות.

בית המשפט לענייני משפחה קיבל את טענות עורך דינה של סילביה, ופסק לטובתה.

בית המשפט קבע כי כאשר עורכים את חלוקת הרכוש המשותף יש להביא בחשבון גם את האופציות שאורן קיבל במהלך עבודתו, גם אם טרם מומשו, כמו גם את ביטוח המנהלים שלו, את קופות הגמל, ואת שאר ההטבות שמקום עבודתו העניק לו כחלק מתנאי עבודתו.

בית המשפט קבע כי גם זכויות כספיות שטרם גמלו מהוות רכוש משותף.

סילביה יצאה מרוצה מאוד מפסיקת בית המשפט והיא מקווה שבעת מימוש האופציות על ידי אורן יפול בחיקה סכום כסף שמן.

ב. דירה שנרכשה לפני הנישואין

לאחרונה הגיעו אלי מספר רב של פניות מאנשים המתעניינים לדעת מה הדין לגבי דירה או בית אשר נרכשו על ידי אחד מבני הזוג עוד לפני הנישואין. קוראים רבים התעניינו לדעת האם אחרי שנים רבות של נישואין זכאי בן הזוג השני למחצית מרכוש זה.

גיל הנישואין הולך ועולה משנה לשנה, וישנם גברים או נשים שהצליחו לחסוך סכומי כסף, ולרכוש דירה, בית, מגרש או כל נכס אחר בעל ערך כספי ניכר ולרשום אותו על שמם, לפני שהכירו את בן זוגם, או לפני שנישאו לו.

התשובה מצויה בחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג – 1973. סעיף 5א לחוק קובע כדלקמן:

"עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן זוג (להלן – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט - (1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין", כלומר לפי לשונו של הסעיף, רכוש כמו דירה, בית, כספים וכד' אשר נצברו לפני הנישואין – שייכים אך ורק לבן הזוג אשר רכש אותם ולשני לא מגיע מאומה.

השיתוף חל רק על רכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין. השיתוף אינו חל על רכוש שאחד מבני הזוג קנה מכספו לפני הנישואין או קבל במתנה או בירושה מבני משפחתו אפילו במהלך הנישואין.

השאלה מסתבכת כאשר נקנתה דירה על ידי הבעל או האשה לפני הנישואין, אולם המשכנתא עליה שולמה במהלך חיי הנישואין על ידי שני בני הזוג.

החוק עצמו אינו מתייחס לשאלה כזו אולם מקריאת פסקי דין שניתנו על ידי בתי המשפט, עולה כי במקרה ששולמה משכנתא על ידי בני הזוג במהלך חיי הנישואין וכאשר המשכנתא היתה בסכום משמעותי ולא באחוז מבוטל ממחיר הדירה – אזי קיים סיכוי גבוה שבן הזוג השני יהיה זכאי למחצית ממנה (או לחלק אחר) למרות שהדירה נרכשה קודם לנישואין, ואפילו שנרשמה על שם אחד מבני הזוג, ולא על שם שניהם.

הפסיקה מתייחסת לדירת המגורים של המשפחה כאל "גולת הכותרת" של הרכוש המשפחתי.

הנסיון מלמד כי במקרה שלאחד מבני הזוג יש דירה (או רכוש משמעותי אחר) אותה רכש לנישואין או במקרה של קבלת דירה במתנה קודם או במהלך חיי הנישואין – רצוי ואף מומלץ מאד לעשות הסכם יחסי ממון בין בני הזוג לגבי אותו רכוש. עריכת הסכם כזה תמנע ויכוחים, מחלוקות, ואף תביעות בעתיד.

ג. העברת דירה ל"מראית עין"

דניאל היה בעל עסק של יבוא רהיטים. המיתון במשק הביא את עסקיו אל סף התמוטטות. אנשים הפסיקו לקנות רהיטים. הבנק לחץ עליו להקטין את יתרת החובה (אוברדרפט), וגבה ממנו ריבית רצחנית.

לדניאל ולשרונה אשתו, היתה דירה בבת ים בת חמישה חדרים, שבה התגוררה המשפחה.

עורך הדין שטיפל בעסקיו של דניאל יעץ לו להעביר את כל הדירה על שם שרונה, עד שהמצב ישתפר, כך שאם הבנק ינסה לעקל את הדירה, יתברר לבנק שאין לדניאל רכוש, והחוב ייחשב חוב אבוד.

דניאל שמע לעצת עורך דינו וכל הדירה עברה לבעלותה של שרונה.

לימים, כפי שלעיתים קורה כשיש לחצים כלכליים, עלו נישואי בני הזוג על שרטון ושרונה בקשה להתגרש. דניאל דרש משרונה למכור את הדירה ולהתחלק בכסף שווה בשווה.

מאחר ושרונה סירבה נאלץ דניאל להגיש תביעה לבית המשפט וטען כי ההעברה היתה למראית עין בלבד ועל מנת להתחמק מן הנושים, וכי בעצם מחצית הדירה הינה שלו.

בית המשפט קבע כי מאחר והצדדים חתמו על הסכם מפורש, וההעברה נסתיימה ברישום בטאבו, ומאחר ואין ראיות על הסכמה שהיתה בין הצדדים כי הדירה תהיה שייכת גם לדניאל, ומאחר שלא הוכח לבית המשפט כי המטרה של ההעברה היתה להבריח את הדירה מן הנושים. הריהו דוחה את התביעה.

לו היה בין הצדדים "הסכם מגירה" או יפוי כח בלתי חוזר המאפשר להעביר את מחצית הדירה על שם דניאל כי אז אפשר היה להאמין לטענתו של דניאל, אולם בלא הוכחה בית המשפט לא יכול היה לקבל את תביעתו של דניאל, ועל כן קבע כי כל הדירה שייכת לשרונה.

עוד ציין בית המשפט כי הסכם שמטרתו להבריח רכוש מנושים הוא הסכם הנגוע בחוסר תום לב, אבל אין הוא הסכם למראית עין, שהרי הצדדים התכוונו להסדר המשפטי הכלול בו, והתכוונו באותו מועד להעביר את הזכויות על שם שרונה.

סוף דבר

דניאל יצא מהנישואין כשבגדיו לעורו, ללא דירה, ללא רכוש, וללא העסק שהתמוטט.

המסקנה העולה מהמקרה היא שאין להעביר רכוש על שם אחד מבני הזוג ללא גיבוי של הכוונה האמיתית במסמכים, וללא הסכם יחסי ממון בין בני הזוג.

ד. מתנה בין בני זוג

איילת ודוד נשאו לאחר שנתיים של חברות שהתפתחה לאהבה עזה. איילת היתה בת יחידה למשפחה מבוססת, ואילו דוד היה בן למשפחה ברוכת ילדים וחסרת אמצעים.

הוריה של איילת קנו לבני הזוג דירה ברחובות, כחודש לפני החתונה, שאותה רשמו על שם בני הזוג בחלקים שווים.

אמנם, עורך דין, שהיה מכר של הוריה של איילת, יעץ להם שלא לעשות כן, אלא להמתין ולראות כיצד יעלו יחסי בני הזוג, אך הם לא שעו להסבריו המשפטיים וביטלו את עצותיו בטענה "שאיילת לא מתחתנת כדי להתגרש".

כשלוש שנים לאחר החתונה נולד לאיילת ולדוד ילד, ושמחתם היתה רבה אלא שארוע זה שינה לחלוטין את מערכת היחסים שביניהם.

דוד היה חוזר מיום עבודה במפעל בו עבד וציפה לראות אשה רעננה ושמחה לקראתו, וארוחה בת שלוש מנות על השולחן. איילת שנשארה בבית לגדל את הילד, סבלה מעייפות כרונית בשל כך שהיניקה את הילד וקמה לטפל בו גם בלילות, וציפיותיה היו שונות לחלוטין. איילת סברה שדוד צריך להחליף אותה בטיפול בילד מרגע שהגיע לבית ואילו היא צריכה להיות חופשיה ומשוחררת והיא תוכל לנוח או לצאת לחברות.

הפער בתפישה בין בני הזוג גרם למריבות רבות ולהתרחקות. יחסי המין פחתו כמעט לחלוטין הן בגלל המריבות הרבות והן בגלל העייפות הרבה שאיילת סבלה ממנה. לאחר שבעה חודשים גילתה איילת בדרך מקרה כי דוד נפגש לעיתים קרובות עם אשה אחרת ומבלה עמה את זמנו.

הפגיעה שספגה איילת היתה כה חמורה וקשה עד שהיא תבעה מיידית מדוד גירושין. דוד הסכים להתגרש והציע לחלק את הרכוש שווה בשווה. איילת נדהמה מגישתו של דוד שהרי המחיר המלא של הדירה השולם על ידי הוריה, והוריו של דוד לא תרמו מאומה לרכישת הדירה. דוד התעלם מטענותיה של איילת שהתנהגותו אינה הגונה וכי הוא גוזל ממנה ומהוריה כספים ששייכים להם.

איילת הגישה תביעה באמצעות עורך דין, שבה בקשה שבית המשפט יקבע שהדירה שייכת לה בלבד וכי המתנה שניתנה לדוד – מבוטלת.

איילת טענה בבית המשפט כי המתנה שניתנה לדוד מידי הוריה, אשר רשמו את מחצית הדירה על שמו היתה מתנה על תנאי. התנאי הוא שבני הזוג יוסיפו לחיות יחד בצוותא בדירה, ואם התנאי לא מתקיים ובני הזוג נפרדים – הרי שהמתנה בטלה וצריכה לחזור למי שנתן אותה, דהיינו להוריה של איילת, או לאיילת עצמה. איילת טענה שמתנת הוריה היתה על תנאי שהדירה תשמש למגורי בני הזוג ואם חייהם המשותפים התערערו – התערער הבסיס החוזי להעברת זכויות הבעלות בדירה על שם דוד.

דוד טען בבית המשפט כי לא היה כל תנאי שקשור לרכישת הדירה, וכי הורי איילת רשמו הדירה על שמו במתנה גמורה ומוחלטת, ומעולם לא הוסכם ביניהם כי אם יפרדו – חלקו בדירה יועבר לאיילת.

בית המשפט התייחס בפסיקתו לחוק החוזים ולחוק המתנה, וקבע כי על פי חוקים אלו חוזה בין אנשים יכול להיות מותנה בתנאי מפסיק. כלומר אם הוריה של איילת נתנו לדוד את המתנה והמתנה היתה מותנית בתנאי כלשהו, והתנאי הפסיק להתקיים, הרי שנותני המתנה זכאים להשבת מתנתם.

משכך, פנה בית המשפט לבדוק האם הסכם המתנה כלל תנאי מפסיק שלפיו התערערות חיי הנישואין ופרידת בני הזוג מביאים לביטול המתנה ולהשבתה למי שנתן אותה . איילת לא הצליחה להוכיח קיומו של תנאי כזה. לא היה לה מסמך כתוב מדוד שמחייבו להחזיר את המתנה אם חיי הנישואין יסתיימו, וגם לא היתה כל עדות בעל פה שתמכה בגרסתה של איילת, כי המתנה היתה על תנאי.

משבר בחיי נישואין אין בו כדי לגלגל אחורה כל מה שנעשה ועל כן לא ניתן להפוך מתנות שניתנו בזמנים טובים ויפים – לבטלות רק משום שחיי הנישואין נסתיימו. ההנחה הבסיסית היא שמתנה שניתנה הינה מתנה סופית שלא ניתן לחזור ממנה – אלא אם כן הנותן מוכיח בראיות מוצקות כי לצדדים היתה כוונה אחרת. אם למעניק אין ראיות לטענתו – לא תוחזר המתנה.

מי שמבקש להצמיד חיוב או תנאי למתנה שאותה נתן – צריך לעשות זאת באופן מפורש, ויש צורך להוכיח זאת בצורה ברורה בכתב או בעל פה.

סוף דבר:

איילת לא הצליחה לשכנע את בית המשפט כי היה בינה לבין דוד תנאי מפסיק שמחייב החזרת מחצית הדירה במקרה גירושין. על אף שיהיה מי שיטען שהדבר מקומם ובלתי מוסרי, דוד זכה במחצית דירה, פרי עמלם של הורי איילת.

לו היה נערך בין הצדדים הסכם יחסי ממון – לפני רישום מחצית הדירה על שם דוד – שבו היה נרשם כי הדירה עוברת לאיילת במלואה אם בני הזוג מתגרשים, הרי שהמצב היה שונה, ודוד לא היה זוכה במחצית הדירה.

ה. פרוק שיתוף בדירת מגורים של בני זוג

נירה עזבה את בעלה, נסים, לאחר 18 שנות נישואין.

נירה השאירה את נסים לגדל את זוג התאומים שנולד להם ושהיו בני עשר בעת עזיבתה, ונסעה לארצות הברית להשלים את לימודי התואר השני בפסיכולוגיה, לפתח קריירה אקדמית, ולדבריה: "למצוא בעל מוצלח יותר".

באחד מן הביקורים שעשתה בארץ התגרשו השניים באופן פורמלי בבית הדין הרבני. נירה המשיכה ללימודי הדוקטורט, ואף נישאה בשנית ליהודי אמריקאי אמיד.

דירת המגורים של בני הזוג בתל-אביב לא נמכרה. נירה לא היתה זקוקה לכסף בשל הינשאה לאדם מבוסס, ובשל כך שעשתה חיל במקצועה והכנסתה היתה גבוהה כפסיכולוגית קלינית בעלת תואר שלישי מאוניברסיטה מכובדת. נסים ושני הבנים המשיכו להתגורר בדירה, עד ששני הבנים התגייסו לצבא. מיד לאחר שחרורם של הבנים חזרה נירה ארצה לצמיתות, נישואיה השניים נכשלו, והיא נפרדה מבעלה, מצאה עבודה עם משכורת מכובדת אם כי לא גבוהה במיוחד כמרצה באוניברסיטת תל-אביב, ושכרה דירה ברמת אביב בסמוך למקום עבודתה.

לאחר שנירה נוכחה לדעת ששכר הדירה הגבוה מעיק עליה, ושהמשכורת שהיא מקבלת אמנם מכובדת ואפשרה קיום ברמת חיים סבירה אם לא למעלה מכך, אך היא אינה מצליחה לחסוך סכום כלשהו ליום סגריר, פנתה נירה לניסים וביקשה ממנו למכור את הדירה, ולהתחלק בכסף שיתקבל באופן שווה.

נסים סרב לכך בתקיפות. לטענתו ויתרה נירה על הזכות שהיתה לה בדירה בכך שנטשה אותו עבור קריירה וגבר אחר, והפסידה את זכותה בדירה.

נירה לא ויתרה ופנתה לעורך דין מומחה בדיני משפחה אשר הגיש עבורה תביעה לפרוק שיתוף.

עיקרה של התביעה היתה פניה לבית משפט על מנת שיורה למכור את הדירה ולחלק את הכסף שיתקבל ממכירתה לצדדים באופן שווה.

נסים הגיש כתב הגנה באמצעות עורך דינו שבו טען כי הינו דייר מוגן, וכי יש למכור את הדירה כתפוסה, כלומר הדירה תימכר אך לניסים יהיו זכויות לגור בה במשך כל ימי חייו. נסים הסתמך על סעיף 33 לחוק הגנת הדייר. עוד טען נסים בכתב הגנתו, כי נירה הפסידה את זכויותיה בדירה בכך שנטשה אותו עם הילדים על מנת לפתח קריירה ולהינשא לגבר אחר.

בית המשפט קבע כי הדירה תימכר כפנויה, כלומר נסים לא יהיה דייר מוגן בה, וכי התמורה תחולק בין נסים לנירה באופן שווה.

בית המשפט נימק זאת בכך שבן זוג אשר נוטש את הדירה או את ילדיו או את בן זוגו אינו נחשב כמי שויתר על הדירה או על הזכות להחזיק בה. רק אם הסכמת בן הזוג הינה פוזיטיבית, כלומר ניתן להסיק מן העובדות כוונה של בן הזוג להסכים שבן הזוג הנשאר בדירה יחזיק בה חזקה ייחודית - רק אז ייחשב בן הזוג שנשאר כדייר מוגן.

עוד קבע בית המשפט, כי מי שאשם בפירוק הנישואין אינו מפסיד בשל כך זכויות קניין שרכש במהלך הנישואין, אפילו אם הוא האשם היחידי בפירוק הנישואין ובכשלונם.

וכלשון בית המשפט: "נטישת בן הזוג או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהם למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף".

בשנת 1995 בוטלה ההגנה שמעניק סעיף 33 לחוק הגנת הדייר בהליך של פירוק שיתוף בין בני זוג בדירת מגוריהם. המשמעות של התיקון לחוק הינה שמעתה ואילך בן הזוג אשר נותר בדירה לא יוכל להתגונן כנגד תביעה לפירוק שיתוף בטענה של דיירות מוגנת.

סוף דבר:

משראה נסים שהפסיד במשפט וכי לא תעמוד לו טענת דיירות מוגנת בדירה, וכי אין לו ברירה אלא ליתן לנירה את חלקה, הסכים לשתף פעולה עם נירה, ושניהם מכרו את הדירה והתחלקו באופן שווה בהוצאות שהיו קשורות במכירתה ובתמורה שהתקבלה מן המכירה. נירה ונסים נשארו ביחסים טובים והם משתפים ביניהם פעולה ככל שהדבר נוגע לתאומים.

לא ניתן להוסיף תגובה.